חריטותיך בי ממאנים להינחם
מול פשרת היום יום
עוקציהם בבשרי המסור לתלמייך
וארסם המתוק והחם
הקיזו דמי להיסער אליך בתרועה
וששתי על עלפוני לפניך
יש שמרחקים נגמעים באחת
(כפסע עתה ביני לבין פרנסתך (כביכול
כפסע שאיני יכול לחצותו
שופרות מפעמים בעורקיי
וקוראים לי לצאת
גם אם בחוץ עוד רוקד לו המוות הקר
אבל אני מסתפן בחדרי חדרים מתוקים
של עצמי המואר
וקול יללות מבחוץ לא חודר
את שכבת טהרתי המנוכרת
