שיר למעלות העולות אל השמים חותכות את הדממה בוקעות את הרקיע ובזעקה אילמת נתלות על כסא הכבוד. מבקשות לעלות אך לא תופסות את היד המושטת. נותרה חציצה אחרונה בינם לבין האינסוף... עוד רגע ויגיעו אל המקום ממנו אפשר רק לפרוץ ולפרוח --- אך הדם, הדם מסתיר. הרגלים המוליכות קדימה חוסמות לפתע את השביל. הידיים הנאחזות בשלבי הסולם רועדות ורופפות. הראש החושב והמקדם קורס מהעומס. הלב המרומם את הרוח נקרע. והדם - הדם הוא הנפש והוא העוצר בעדה.