נער. צעיר וחי, רענן ומלא מרץ. זאב יטרוף. יחלק שלל. לבו מלא עד פיצוץ.
ואני - כורע, רובץ כארי. מי יקימני... אז איך, איך אעלה אל אבי, והנער שבי איננו איתי? איך אעלה אליו מן הבור הזה אם עוד לא הספקתי להיות נער, וכבר תשו כל כוחותי ולבי התייבש?
יפה.. אבל אם אינני טועה, מישי, את הרעיון הזה אמר איזה רב... נדמה לי הרבי מפשיסחא... אבל אני לא בטוחה.
ייתכן מאוד, כמובן, שחשבת על זה לגמרי בעצמך וכיוונת לדעת גדולים ((:.
והנה עוד יצירתנכית יפה!
שימוש יפה מאוד במינוחים!!
רק אני צריך לקרוא את זה עודפעם ככה בעיון כדי להבין מה המסר והכוונה... [לא אמרתי כבר שאי אפשר להבין כשכותבים קצר?? :-))]
יפה, מישי, אהבתי את הרעיון, ובמיוחד את השימוש במונחים בשביל ההמחשה :-)
לא הייתי מתפלא אם הייתי שומע את זה בתור איזה פירוש חסידי, וכמובן שזה מצויין גם בתור מה שזה! ממש יפה!
[ליצירה]
...
יפה.. אבל אם אינני טועה, מישי, את הרעיון הזה אמר איזה רב... נדמה לי הרבי מפשיסחא... אבל אני לא בטוחה.
ייתכן מאוד, כמובן, שחשבת על זה לגמרי בעצמך וכיוונת לדעת גדולים ((:.
[ליצירה]
רק פצחתי את הפה
והנה עוד יצירתנכית יפה!
שימוש יפה מאוד במינוחים!!
רק אני צריך לקרוא את זה עודפעם ככה בעיון כדי להבין מה המסר והכוונה... [לא אמרתי כבר שאי אפשר להבין כשכותבים קצר?? :-))]
[ליצירה]
וואו, מוצלח!
יפה, מישי, אהבתי את הרעיון, ובמיוחד את השימוש במונחים בשביל ההמחשה :-)
לא הייתי מתפלא אם הייתי שומע את זה בתור איזה פירוש חסידי, וכמובן שזה מצויין גם בתור מה שזה! ממש יפה!
[ליצירה]
אופס!
הודעתי לי נפלטה
לפני סיום הכנתה
ואף לפני התחלתה
אבוי, האצבע נשמטה!
נלחץ לי אנטר, המקש
בלי שום בושה, ללא חשש..
וכך הבעיה פתורה
והתשובה היא כה ברורה:
את כפילותה של רו נזנח
ואת הודעתי אשלח.
תשעים ותשעה היא תהא
ומיד יגיב אורו, ולא ישתהה.
ולשאלתה הקטנה של הרו:
איכול הוא שריפה, בעירה.
כך כתוב במילון. כך אמרו
באבן שושן הגדול, הנורא!
[ליצירה]
נההה...
ב"ה
בלי להסתכל אפילו על זה שזה חוצפה מצד ילד, הסוף של מתקרבת פשוט יותר מתאים, אין מה לאמור. אם לוקחים את הסוף של ילד זה הורס את כל האפקט זלדה. לא תעשה כלאיים בין זלדה לרחל! חוצמיזה שגם מבחינה פנימית יותר אהבתי את הסוף של מתקרבת. של ילד גם לא נשמע לי מתאים, וגם פחות קוסם לי במשמעויות הטמונות בו.
וגם חצוף, שלא לדבר על זה בכלל.
[ליצירה]
הרעיון מקסים, והשיר מאד יפה ומעורר מחשבה.
האם אפשר באמת להוולד שוב ושוב? גם העלים הנושרים מגיעים בשלב מסויים לאדמה קשה, ומתפוררים אל הלא-כלום בלי לגעת בעומק השורש.
שום דבר לא יכול להיות כמו שהיה. הלידה המחודשת כביכול, היא לדעתי צמיחה של ענף חדש. ההתחבטות בגעגועים ובעבר לא מצליחה להחזיר אותנו לשם. רק להכאיב קצת ולהעיף אותנו ברוח.
וגם אני לא ממש הבנתי את הקשר לדם.
quetiapine dosage for sleep asser.nl quetiapine overdose amount
[ליצירה]
צחית יקירתי, אולי כדאי שתסתכלי בשם השולח של התגובה? מי שכתב את התגובה זה *אני* ולא נגה.
עתה, את מוזמנת לקרוא שוב את תגובתי בידיעה שאני לא נגה :-)
וסתם, למקרה שלא שמת לב - כל מה שאמרתי היה בצחוק. אני מצטערת אם לפעמים אני לא ממש מובנת, ואנשים לוקחים אותי קשה מדי. הייתי צריכה להוסיף איזה סמיילי או שניים.
[ליצירה]
הכותרת הקבועה: מממ.
ב"ה
קודם כל הצהיל את לבי לראות שההוא עם הנמשים כלל לא התייחס לדיון שהפנתי כלפיו, אלא ישר נפנה להגן על מתקרבתו מפני תיקוני הלשון של מישי. הה, כמה רומנטי! בדיוק היום פיצ הקפיצה את השרשור עם הבקבוקים. אחח, אחחח.
---
ולעניין:
שיר יקירתי, אז בטעות שמתי א' במקום ס', הרי מובן שהתכוונתי לסובייקטיבי. אז טעיתי, תהרגי אותי? אני, כשאני מתקנת שגיאות בהודעה, אני לפחות עושה את זה בקיצור ולעניין, ואילו את מנסה לרדת עלי המשך הודעה שלמה. מה יש? נעלבת שתיקנתי לך את הגרש? תראי, אני לא סתם מתקנת, טעויות באמת מפריעות לי, ואני חושבת שאולי אם יגידו לך מליון פעמים שבגוף ראשון עתיד אין תחילית י' אלא א', ייתכן שבסוף זה ישתרש איפושהו. (וכוונתי כמובן לזה שאת אומרת "יתחיל" במקום "אתחיל", "ילך" במקום "אלך", וכדו').
ובקשר לתוכן ההודעה שלך - את לא סותרת במאום את מה שאמרתי. אמרתי שיש אמת, אבל בתוכה יש מספיק מרווח לנטות לפה או לשם! ואת פשוט חזרת על דברי ופירטת אותם, וניסית להגיד שבזה את חולקת עלי. אופס.
ולכם, המנומשים ואלו שמתקרבות אליהם: ניסיתי לבחון את טענתכם בהתאם למציאות, וקשה היה לי למצוא את האמת שבה. חשבתי, אולי יש בה אמת משום שאכן "פועל" זה יותר ברטי ורגעי מ"פעילות", "צודק" זה יותר פרטי ורגעי מ"צדיקות", אבל גיליתי שהדוגמא הזאת לא שייכת לעניינינו, וההבדל שבינה לבין הדוגמאות שמתאימות לנו הוא גם בזה שהנ"ליות הן פעלים והענייניות לנו הן שמות עצם (או שמות עצם של תארים, הלא הם שמות תואר). ניתן לראות אף את ההבדל בה|טעמה (בדוגמאות הנ"ל ההטעמה מלרעית, בדוגמאות שיובאו בקרוב ושייכות לעניין, ההטעמה מלעילית). את הדוגמא שלנו, יושר (במלעיל) וישרות, ניתן להשוות לדוגמאות כמו אומץ ואמצות (ולא אמיצות, כי אם זה היה אמיצות זה היה מֻשווה לישירות ולא ליַשרות), כושר וכשרות, וכדו'. דווקא בדוגמאות הנ"ל ניתן לראות שאם בכלל קיימת בשורש המדובר הטיה במשקל כזה, היא מתייחסת למשמעות שונה לחלוטין. שמעתם למשל על אמְצות? אם כבר אֻמצוֹת, זה יותר שימושי... (: ולעניין כשרות - כשרות זה לא מצב כללי (אא"כ יש לאיזה מסעדה תעודת כשרות כללית מאוד לטווח זמן ארוך), ובוודאי שלא מצב כללי של המילה כושר. וכושר, היא דווקא מילה שמבטאת היטב מצב כללי שבו האדם נמצא. וכנ"ל אומץ, תכונה כללית ביותר ולא מעשה. אני כלל לא מבינה איך אפשר לטעון שיושר זה מעשה, כאשר יושר אינו שם פועל כלל ועיקר, וכן הוא משמש לרוב כתיאור תכונה, שהיא דבר הטבוע באדם.
הא לכם, מנומשים.
[ליצירה]
סופיתי
ב"ה
אשה נעלה מלשון עליונות, נעלה נעלה, כלומר נעלה (לבשה) את הנעל שלה, ואז נעלה מלשון מנעול את הדלת בפני בעלה. זה קל. ועכשיו תחביר:
אשה - נושא, נעלה1 - לוואי, נעלה2 - נשוא, נעלה3 - מושא (ישיר, אבל לבגרות לא צריך לדעת אם ישיר או עדיף), נעלה4 - זה כבר התחלהשל חלק ב' חסר במשפט המאוחה שלנו. כלומר, אין נושא בחלק ב' של המשפט. נעלה4 הוא נשוא, את הדלת - מושא (שוב ישיר), בפני בעלה... המממממממ... זה צריך להיות או מושא או תיאור ע"פ בדיקתי. נלך על תיאור, מה שיהיה.
נו, כמה נקו-דוט?
[ליצירה]
והרי דעת המישי:
אני מסכימה בהחלט שבכי משחרר ומביע רגשות בצורה אמיתית, אבל קשה להגיד ש*זה* מה שהופך אותנו לבני אדם: דווקא האדם מתאפיין בשליטה עצמית, בניגוד לחיה, ששופכת החוצה את רגשותיה ויצריה בלי מודעות ומחשבה.
גם אני מאוד לא מחבבת את השיר המצוטט בסוף, ונראה לי שזה "הו" ב-ה'. (מצטערת על הקטנוניות, כזאת אני).
תגובות