(שים קץ ליקיצה, שוב לחרוף בעולמות אחרים, חלומיים. כשהשמש לא מסנוורת אפשר לראות אותך טוב יותר משתקף בשלוליות. משתקף כמו טיפת גשם שקופה.) המעלות יורדות פוחת האור אך הערפל לא מסתיר, לא מטשטש. רק עוכר. ואתה נעשה שקוף יותר ויותר. משב הרוח גובר, כמו פָרצה הרוח הרבה מעבר לגדותיה ולרגע פרשה כנפיה - עד הָשמיעה יבבה ממושכת בהכותה מרוב תנופה על עמודים איתנים וקווים מלאי חשמל. אך הרוח אינה נופלת. ביֶצֶר התאבדות מחפשת נקמה ממשיכה להכות, וליילל על הכאב שמחוללת בעצמה. עמודי יסוד מתמוטטים, גגות עפים הגשם יורד למטה. ואתה נותר ללא מחסה גלוי וידוע, קצת פצוע אתה כך, באמצע הכל מטריה פותח אך לרגע שוכח שכל מכאוביך, שֹרשם ברוח הגשם - רק כלי... (קוּץ, דונקי-שוט. קום מהחלומות. תפסיק לחטט, לחפש את המודעות לתת מודע. נלחמת מספיק ברוח. עברת מספיק תחנות. טחנת עצמך. חמם לבך בשמש, אולי מעלותיך יעלו.)