לקחת את מעט החלודה שנותרה ממני
הצתת אותה בפרפורי אש עזים
ובמגע הקסם של ידיך
היא הפכה לזהב,
נוצץ בין להבות רכות
מישי אחרת
-
סתם אחת.
לקט יצירות
- העונות עונות, אתה מתענה - הגרסה המלאה
- סנה בוער באש
- פרח שלי
- פירוק הכימיה
- העונות עונות, אתה מתענה - הגרסה הבלתי מלאה
קשור אלי
- [ליצירה] אגב, http://www.tzura.co.il/thesite/yezira.asp?codyezira=4009&code=325 [ליצירה]
- [ליצירה] לענ"ד ב"ה המוטיבים הספרותיים לא אמורים להיות משהו ששמים לב אליו או שמחמיאים עליו. דווקא אם הם מוצלחים, הם נמחבאים מן העין, אבל יוצרים הרגשה של סיפור שכתוב טוב, וההרגשה הזאת דווקא השתקפה מהתגובות שקיבלת. [ליצירה]
- [ליצירה] אני מסכימה עם השורה הראשונה בשיר. [ליצירה]
- [ליצירה] אופס - אל תשימו לב לתגובה הקודמת שלי - בגלל שאמרתם "זמר שלוש השאלות" חשבתי שהתכוונתם למשו שונה ממה שאני חשבתי עליו.. [ליצירה]
- [ליצירה] "קול תורה מבין עיניך" - שורה גאונית. שאר השורות - גם הן מוצלחות. והמכלול מתאר את תמונת התפילה הזו בצורה נהדרת. [ליצירה]
- [ליצירה] הערות, הערות! ב"ה קודם כל הערות על התגובה שלך - זה לא נח מיקל מקהילתקודש חפיפנבערג, זה נח שמייקעל מישיבת עויישה חיים! אבל נסלח. ובקשר ליצירה - מה, זהו? ומה עם החייל? ומה עם המתנחלת עם התיקים? כלומר, שמחמית זה לא מספיק, יש עוד סוג של מתנחלות, כאלה שלא ממלמלות ולא מחפשות אנשים הגונים. אה, ויש את הסוג החשוב ביותר של טרמפיסטיות, שזה אני כמובן! סוג של בחורות מסכנות שמסיימות שבוע ארוך ומייגע של עבודה ומחכות באיזה צומת די סואנת בין ירושלים לת"א, מקום כזה ששום נהג צפונבון מהמרכז לא עוצר לטרמפיסטים, ואפילו לא לטרמפיסטיות, ופתאום קולטות איזה מכונית שעוצרת, באות לשאול אם זה לירושלים, ורואות את הפרצוף שליד הנהג מחייך חיוך ממזרי כזה ואומר "לירושלים" ו"זאת הזדמנות טובה לנקום"... אז הן נכנסות למכונית באכזריות, וגורמות לממזי לסובב את צווארו כליל כדי לשוחח איתן לכיוון המושב האחורי. והכי נחמד זה שהן שואלות אם אפשר לעשות שיחה וממזי מגיש להן את הטלפון שלו, וד"ל. אין ספק שזהו הסוג המשמעותי ביותר של טרמפיסטיות. אה, ונהנתי מהסיפור, אגב. [ליצירה]
- [ליצירה] לדעתי הבוי בוי בוי, זה "בואי בואי בואי" בסלנג. זה מסתדר טוב עם השיר. [ליצירה]
- [ליצירה] כן, האתה השר הוא לא אתה, וגם האני הוא לא אני, כי אם אני הייתי אני בגלל שאתה אתה, אז אתה לא אתה ואני לא אני. לפיכך, מזה שאתה לא אתה נובע שאני אני בגלל שאתה אותה ואני בעצם לא אני. ואם היה לי אני, הייתי הורגת גם אותו. [ליצירה]
- [ליצירה] תשובה למויש: ב"ה מויש יקר, כמעט כל משפט שלך מסתיים בנקודָתיים-שלוש, מכיוון שאתה נוטה להסתרה מסויימת, ובסגנון הדיבור שלך אתה משתמש במשפטים בצורה שבה אתה לא מגלה את כל מה שרצית לאמור, אך גורם לקורא להבין את זה כדבר מובן מאליו (ובכ"ז יש כאן משו מן ההסתרה). כמו"כ, אתה מאוד מהוסס, לפחות כך הייתבזמן כתיבת ההודעה, וכמובן הנקודות הן גם תוצאה של המשקעים שעליהם רמז האדון לומש, ואכמ"ל. עד כאן קשקושי שכל. --- כאחת שגאה לאמור שראתה כבר יותר ממה שכתוב בחלק זה של הסיפור, אני מחכה בקוצר סבלנות לראות איך יגיבו על חלקים אחרים, וגם מצפה לראות את הסוף הסופי, שנגרר זמן רב מדי, יש לציין. אי לכך ובהתאם לזאת, מצאתי לנכון לתמוה ולרגוז על המשפט הבא, או יותר נכון על הסוגריים שבתוכו: "אבל אני אחכה עוד קצת (או הרבה - לא יודע) לפני שאני אכניס אותו". על ילד, למשל, כעסתי כשהוא האט במיוחד בפרסום החלקים של גשרים, אבל ניחא - עוד אפשר ללמד עליו זכות ולאמור שאין לו זמן והוא צריך זמן ע"מ לכתוב אותם. אבל עליך אין שום נקודה של רחמים: הכתוב כבר בידיך ואתה, מתוך רשעות והתאכזרות בלבד, לא חושף אותו לעולם הרחב. הא לך! (ולא לזלזל במשפט האחרון שנשמע ממקלדתי, הוא ציטוט מתוך אלתרמן! "תפילתי אחת, והיא אומרת: הא לך!" מתוך השיר פגישה לאין קץ! עמ 8, "שירים שמכבר", הוצאה כלשהי). [ליצירה]
- [ליצירה] כן, אסתר, אבל דווקא הלקיחה של הנושא האופטימי כביכול והחדרת המרירות גם אליו, היא מה שחזק פה. גם אותי משפט הפתיחה ציער, וגם המגמה הכללית של הקטע ציערה אותי, אבל ללא ספק הזדהיץתי עם המרירות הנוטפת מהמילים. זה פשוט חזק. [ליצירה]
תגובות