כל הלילה רקדנו בנהי
סובבים בהקפות את ביתך
ובבוקר נפלנו על ברכיים
מקופלים כעובר מעוצמת הכאב.
מול חדרך אביעד,
נופצנו על סלעים
מטיחים בשמיים את שמך
אבי- עד
אבי – עד מתי?
עד מתי?
עד מתי מתינו מונחים לפנינו?
עד מתי נחלי דמך אביעד
נשפכים בידינו
אתה שואל האם אנחנו כועסים?
אם איבדנו אמונה?
לא יודעת, עדיין לא.
אנחנו נתלים במילות הרבנים ואוחזים בהם
כחבל הצלה אחרון.
מתנדנדים ובוכים, תלויים על פי תהום.
מהלכים כליצן שיכור על חבל מתוח
מסוממים, מורעלים,
מילה לא נכונה וניפול לעצב, ליאוש.
תסתכל על ההורים שלך, אביעד
איך שהם מחזקים אותנו,
כמה אמונה אביעד.
תשלח לנו קצת כח מהשמיים
כי שלנו כאן למטה כמעט אזל.
(הערה שלי- ההגיג הזה מאוד בוסרי, נכתב בדמעות, אינני יודעת אם אפשר להגדירו כיצירה- אני יודעת שהוא מאכזב מעט מבחינת רמת הכתיבה אבל בכל זאת החלטתי להעלות אותו...)
תגובות