פֶּרְלוּד
קוראת שירי אהבה מתוקים מרירים
רק לחוש דפיקות של רגש
בתיבת התהודה העמומה שלי.
יש בי איזה ים שנח הרבה
ואיזה ערפל סמיך המכסה יערות- יערות.
עוטפת את עורי באצבעות אדם
מגרדת שכבות של קרח.
איזה פרח שבי קופא כבר לנצח
ומהדהד קול קורא באוזניי
לשווא.
מראה מטושטשת
מאירה בי נקודות סמויות
שעדיין אינני
רואה.
זה שיר עמום
אני בפֶּרְלוּד מתמשך למציאת סולמות אחרים
למציאת הצליל שאבד לי בימים.
