וּבְכל זאת קרים הלילות בִּלעדֵיךַ והולכים ומצטננים בשִלהֵי חום אב בְאין לחישותיךֳ המגומגמות שניסו להדליק כוכבים ואור הירח החיוור שלך על שלולית פַנַי. ואומרת אמונתו בלילות וחוזרת ואומרת אותה גם בימים וכבר אין חסד בליבי רק רחמים. ורק קור שתוקף כשרואה כוכב וכשגוועת השמש ושוב לא אצפה לך עם חושך ויושבת לבד על ספסל ונושמת את האוויר החותך שנשמנו שנינו בכאב, ופצעים שוב עולים בי ומדממים טיפות גדולות של טל בין עשבי ידי הנבולים ובין עשבי הזמן שעוד לא צמחו בינותינו וכל השאלות שלא שאלתַ והתשובות שלא עניתַ עומדות לי שקופות ומחכות לערפל המבורך של עלות השחר.