מְנַסַה לאחוז פַּרְפַּרִים שהיו גלמים בידיי. כתמי צבע מרצדים מול עיניי, מרפרפים מול ליבי, נוגעים ואינם. וְאֵיך שבּגר העולם אפור היה בידנו ועתה צבעוני סביבנו. ובתוך כלוב אצבעותינו לא פיסת צבע ולא ריצוד בודד. מְנַסַה לנגוע בעצמי באצבעות קפואות, לחרוש, לזרוע ולצפות לגשם. לדעת את הפרחים שיפרחו בכתמי צבע עזים. ולא אזדקק עוד לחסד הפרפר.