בימים אני לוחשת שירי מלחמה,

שרק לא ישמעו- האזרחים.

ובלילות- בעיניה העצובות של השכנה,

ניכרים עקבות של מדים.

ביום שוב אבוא ובערב אני שבה

בין מלחמה לשלום שוכבת וקמה.

פושטת לובשת מדים ורובה,

בנסיעות מתבלבלת בין עבר להווה.

בלילות מכביד על גבי תיק הסטודנטית,

ספרים, ספרים של קלון לאנשים שלא ידעו אדמה מהי

פושטים אל מולי אצבעות שהוכתמו בדיו

מחיר דעת, מחיר חכמה.

ואני- אצבעותי המוכתמות בדם מוטמנות בכיסי,

מחיר אדמה.

דברו, דברו מילים גבוהות- אוויר ורוח

ריח אדמה אחר מטר דבק בבגדיי

לא אני, לא אני, אבורך מידכם

אך בסוף הימים,

בהגיע קץ דרככם,

בשקט,

ברוך,

רגביי,

יעטפו את גופכם.