(מחויבת הקדמה קצרה, אחד התחביבית היותר גדולים שלי הוא עשיית מצגות, ואני עושה אותם הרבה. לקראת אזכרת השלושים של אביעד מנצור הי"ד התבקשתי להכין מצגת, וזה מה שיצא...)
לילות, לילות ארוכים וחמים
ישבנו אני ואתה
אני בעיניים טרוטות
ואתה- מביט בשקט מתוך המסך הקר
מזיזה את תמונותיך הלוך וחזור ומכניסה אותם באיטיות על המסך, מתאימה את המוזיקה שתהיה בקצב, שתרגש. צבע מסוים עושה לך טוב לפנים, אני צובעת את המרקע כולו בגוון ושמה את תמונותיך בשקיפות מעל.
מתאימה לילדותך צבעים רכים וכניסות מעומעמות ומתוקות.
שומעת אותך צוחק לי מתוך התמונה
וממלמלת "אתה אינך- כולך אינך"
ואתה מתעלם מקביעתי המבולבלת
וממשיך לשלוח חיוך מתוק אל הלילה.
אני עוברת לגיל ההתבגרות, יותר קצבית, המוזיקה הקצבית של המשך המנגינה מתאימה בדיוק. אני שמה במרקע תמונה של גדילה, דקלים רעננים וצעירים. יוצרת תחושה של תנועה על המסך.
עכשיו אתה עושה לי פוזות
צוחק במלוא הפה וממלא את החדר בחיות
מרץ בלתי נלאה
כעת אתה רואה שכבר אין לי כח להתווכח איתך על עצם הקיום
ואתה זורק לחלל החדר שאלה אילמת
"רגע, למה את חושבת שאת יותר קיימת ממני?"
ישיבה, חברים, תמונות שצילמת אתה, אתה כבר ממלא את כל המסך, תמונות גדולות חיות- של אהבה עם חברים. תמונות יפיפיות של הארץ שאהבת, מצולמות ביד אומן. מנציחות לנצח קשר בלתי ניתן לניתוק. אני נותנת לתמונות לעבור בשקט עם המוזיקה הרגועה. כינורות ברקע.
אתה מתחיל למלא את החדר
יש תחושה שהנה תכף תצא מהמסך ותתחיל לדבר
המילים של השיר שכתבת מהדהדות באוזניות הלוך וחזור
יש לי תחושה שתכף תתחיל להקריא אותם בעצמך
אני מנסה לענות לך-
להגיד לך שאתה לא כאן
ואבא ואימא והחברים בוכים כל כך
וזה לא ייתכן שתמלא ככה את העולם
כשכבר חשבנו שהלכת.
אתה כבר לא עונה לי
רק מחייך בניצחון מתוך המסך
הספד של הרב, דברי החבר, תמונה עם החניכים, צבעים חיים, זוהרים, תמונות ממתינות הרבה זמן על המסך. מדגישים את הכתב, תכף אעבור לקטע הקשה, שיר של אבא, דברים של אמא.
תכף הבוקר עולה
מתחיל למלא באור חיוור את החדר
עיניי כבר מטושטשות מעייפות
הראש נופל על המקלדת
עוד תמונה אחת ודי
וכשאני פותחת את העיניים אתה יושב לידי
מביט בי בחיוך העקום שלך
אני מבינה שניצחת-
במלחמת הקיום שלך
ורק עומדת תלויה השאלה
איך?
ואתה מצביע באצבע חומה על הדברים של אבא המתנגנים ברקע
" הלב שותת והעינים דומעות
שבעה מרורים נפשי
אך לא אתן פוגת לה
ולא תנום עיני
עד אשר אצא ממסגר
ואתעלה לחיים חדשים
בהם אשתדל לילך בדרכו
ושב לב אבות על בנים"
עיניי כבר דומעות והכל מתערפל
ואתה לא מרפה
ו"תקשיבי" אתה קורא
גם אמא אומרת:
" אביעד!
מכל מלמדי השכלתי
וממך יותר מכולם.
לימדת אותי הרבה דברים בחייך,
צווית לי את החיים,
ואמשיך לחיות את החיים בחוזק ובאמונה.
זכור! אנחנו לא נפרדים!"
עכשיו אני כבר מחזיקה בך חזק
והדמעות שוטפות את הכל
אני מסוגלת כבר להרגיש את עצם הוויתך בעולם
למשש בקצות אצבעותי את קיומך
נושמת את אוויר הבוקר הצונן
ושומרת את הקובץ
שומרת בלב
שומרת את הוויתך בתוכי.
אתה כאן.
תגובות