כי אחרי הכל תכלה רגל

גם מן השוק שלי.

ולא ישאר במה

ולא תהיה יד להדליק בי נר.

האספלט ישטף בטל של לפנות

מזוהמת טפיפות-רגלים המולת-

ידיים שדבקה בו,

ארגזים דוממים יגעו-לא-יגעו בדמיונם בימי התפארת,

עגבניה שהתגלגלה מבין חרכיהם המתפקעים מכובד.

ומי ישאר אתי

למנות

(איזה זמן של הכל-ולא-כלום הוא, בין השמשות!)

ומי יהיה אתי

להנחם,

עד שיצאו הכוכבים?