כתבתי את זה, ואז נכנסתי לאתר וראיתי דיון קצת דומה ביצירה של ממזר פרחים, "חייל מת. מרכזית. לזכרו". בכלל- נכתב בעקבות שיטוט באתר. אשמח להמשך הדיון... שירים שנכתבו בקצה תחום היכולת. שירו של חייל בעיצומו של קרב שירה של יולדת אוחזת תינוקה שירם של אוהבים הצופים בשקיעה שירו של המאמין החוזה בנס גלוי. לעולם ירטיטו לבבות לעולם ירעידו מחשבות ילחלחו עיניים. ואולי שירים אלו הם של קצה התחום, ופחות של היכולת. *** ושיר זה נכתב בבוקר אביבי אחד. סתם בוקר. ומה אכתוב? כליל החורש החל להחליף פרחים בעלים. האחירותם ריפד צעדים חרישיים בצהוב. ציפורים העיפו מבט חטוף לעברנו, לעולם בן- אדמי וחזרו בלי להתמהמה, נהנות מן הכחול האין סופי שנפרש להן הבוקר. האדמה נבוכה, מבולבלת מן הדברים שצמחו בה כמו בלי שליטה. עשב, פרגים, חרציות? היערה התפקעה מצוף באלפי תפרחותיה. אנשים ירדו ברחוב בשקט, לא רוצים לפגום בשלווה העומדת- מתפרשת. סתם בוקר. ומה אכתוב? בשיר זה אבקש מפי להפיק מרגליות, מלשוני לחרוז אבנים טובות בין המשקלים, אעשיר באוצר של מילים עניות דעתי. *** תוכלי לכתוב שיר מרטיט לבבות, מרעיד מחשבות, מלחלח עיניים בסתם בוקר? באמצע תחום היכולת, ממש שם, יבש מכל רקע? בנקודת- האפס- של- היכולת? ואולי זו תפילה אמיתית.