מעשה בבר בי רב שיצא מבית המדרש בירושלים בשעת בין ערביים, ומהלך היה אל מקום בו נסעו אוטובוסים והובילו אנשים למקום שחפץ לבם. ואוי לו לפלוני שלמד תורה, היה לבו גס בו, ותוך שהוא צועד ומהרהר בסוגיית תלמודו, היה מביט סביביו ומטיל בוז, ומהנהן בראשו ואומר גם זה הבל גם זה הבל. כיוון שהגיע אל התחנה, נתיישב על הדום שהיה שם. באה מטרונית אחת ונתישבה על ידו. לא הספיק להניח שתי עיניו עליה, וכבר אמר לעצמו וגם זה הבל ורעה רבה. שכן לבושה היתה כדרך הפרוצות, דלת ראשה כארגמן. כל אוזניה נוצצות ככוכבים בחלומו של יוסף, שענודות היו במיני עגילים שונים ומשונים בבחינת ולא יראו אוזניים. לא נשתהה בישיבתו, עלה על אוטובוס שנמצא שם. באה אף היא ונתישבה על ידו.

הוציא מאמתחתו את גמרתו למנוע נפשו מהרהורי העבירה. הניחה היא עיניה על ספרו ולא משה ממנו. חשב הוא, עד מתי תטרידני זאת? וכלום תורה רוצה ללמוד? שכח כי לכך נוצר, והחזיק טובה לעצמו שלמד תורה הרבה. ומתוך כך ניסה להסית עיניה מגמרתו.

מעולם לא היה חלקי בין מספרי הניסים, אך מהלך זה שעבר שם לא יוכל להתקבל על דרך הטבע אלא על דרך פלאית. נסע הנהג לפה ולפה, אנשים הולכים ואנשים יורדים וזוג זה לעולם יושב. הוגים היו באותה גמרא, זה לעצמו וזו לעצמה, זה עוקר הרים וטוחנם זה מזה, וזו דורשת כל מילה ומילה, מקשה מרשי ומקנחת בתוספות ואינה מאבדת מילה. קרה וגם הנהג שם מחסום לפיו, והסיעם אל מקום אחרון במסלולו, כפר בהרים סביב לירושלים.

ירדה היא וצעדה מרחק פסיעות אחדות אל בית אמה ואל חדר הורתה. ירד אף הוא באותו מקום. מתוך שהיה לבו מטייל בעולמות רחוקים ואולי אף משוך אחריה, יצא לשוח בשדה, ובא אל דבר שמחה שלא ידע כמותו כל ימי הבל חייו. ואולי טעם נפגם היה לשמחה זו לו ידע כי לא יראה ריבה זו עוד תחת השמש.

איש היה בכפר זה ומשה שטרן שמו. צנוע וענו היה, וכל עסקו בעולם היה עבוד אדמות חרולים ביישובו את ארץ ישראל, ויעזקם ויסקלם ויטעם שורק. והיה אוכל פת שחרית בשדותיו ואף פת ערבית סעד שם, שאדם חרוץ היה.

כפר זה היה דוגמת כפרים שהקימו חלוצים ראשונים ביישבם ארץ הקודש, שעשו להם קופה משותפת להתפרנס בה, וכל תושב נוטל סכום שווה לשכניו. לפיכך היו שראו דרכי נמלה וחכמו כמשה שטרן,  והיו אותם בטלנים יושבי קרנות שלהגו ולעגו כל יומם, ואף הם נטלו סכום נאה כמשה. היתה אשתו מציקתו כל הימים, הם מתבטלים ואתה עובד, הם מתפארים ואתה מדלדל, הם עושים להם עטרות להתהדר בה ואתה בשדך. אותו ערב הגדילה בדיבוריה. לא רצה להיות מוצא באשת חיקו ואשת נעוריו, יצא מביתו לפוש בהליכה בכפר, ששבילים נאים התקינו בו, ואף עתה עת הזמיר הגיע ופרחים הנצו בצדדיו.

פגע באותו בן ישיבה שנתכוון לשוח בשדה. ראה הלך זה שונה מבני המקום עומד ומביט בשמים כתינוק שלא ראה פלא זה מימיו. הביט אף הוא מעלה.

עמדו כמה רגעים ולא הניעו רגליהם כאדם אשר בא אצל בעלת אוב וכשפתו, ולא הניעו עינהם מנקודת אור שנצבה ברקיע, שכמותה לא ראו מימיהם. החלו לפזז ולרקד סביבה כשם שרוקדים כנגד הלבנה בקידושה. לא הוציאו הגה מפיהם מלבד פסוק אחד בניגון מופלא שלא נשמע כמותו אף בשירת הלווים במקדש, וחזרו ואמרו- הרי זו קדושה, הרי זו קדושה.

אף זקנים שבכפר לא זכרו ימים טרופים בו כימים שבאו לאחר מאורע זה. שבילים שבכפר לא ידעו פסיעות רגלים שרקעו עליהן בתכיפות זו. מקצה הארץ ועד סופה לא היה תינוק בחיק אומנתו שלא ידע מעשה שהיה. במה גדולה הקימו במקום הקדושה וגדרוה באבנים, וכל מדעני תבל וחכמיה עומדים עליה, מאמצים עינהם ומוגיעים שכלם, מתבוננים בה ובודקים זוית קדושה לפה וזוית קדושה לפה, וכל ידיהם רשימות ומספרים.

היו גברים שבכפר מתקינים אולמות לעשות אכסניא לאורחים לישון בה ודרכים לרכבי עולי הקדושה. היו בעלות בתים שבכפר מסוגרות בבתיהן, לא הנחו תרוודיהן מידיהן ולא פשטו סינורן כל היום, עומדות במטבח ומטגנות באילפסים גדולים מיני סולת בדבש ומיני מתיקה ותופינים לקדש אף בטנן של עולים. היו עולי ימים שבכפר טופפים בין הבאים ונותנים מסלם מיני רקיקים ואפיפיות. היו משוררין סובבים סביב והוגים בשפתם שירים של קדושה ומכתמים וכום מזמרים אותם השכם והערב. היו עלמות חן שבכפר לובשות שמלות לבן ורוקדות בכרמים ובשדות כבימי טו באב, סוחפות את ההמון בפזזם קדושה ומשחקות בכל כלי ברושים ובכינורות ובנבלים ובתפים ובצלצלים.

לא יצאו יומים, וכל בעלי לולין ורפתות שבכפר החלו שוחטין בהמותיהם ונותנים סעודות גדולות שחרית מנחה וערבית. תלו כל בהתים פעמונים של רוח בחצרותיהם, ובאה הרוח ומפעמת בהם צלילים של קדושה.

בירושלים אותו הבוקר ישב ראש הישיבה העבדקן בבית המדרש ונצטער, שחשק לבו מאד לראות זיו פניו של אותו בחור שהיה דבק בתלמודו ויפקד מקומו, ערג לבו ונכסף לראותו עד שלא יכל לומר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור, ושאל חברו היכן הוא. סיפר זה באריכות על אותו מקרה, על אותה קדושה שגילה. גמר הרב אומר בלבו לסור אל מקום זה, להשיב בנו אל בית המדרש ולבדוק קדושה זו מה טיבה.

הגיעו הרב ובני לוויתו לעיר קטנה זו ואנשים היו בה רבבות. ועם שהיה הרב ישיש מאד וקשה עליו הליכתו, פינו לו הכל דרך, וצוהלים לפניו ושרים לו שירים של קדושה. עלה אל הבימה. הראו לו מקום קדושה. נתבונן בהם דקות ארוכות, שכן חשכו מעט הרואות בארובותיו. לבסוף פצה פיו ואמר, והרי!

ויחרדו כל אנשים המקום וילפתו. פסקו הכל מעסקיהם, אף ציפור לא צייצה.

והרי, הרעים הרב בקולו, ויחוורו פני האנשים, נאמר לנו כי לא בשמים היא.

וכשם שנפלה הקדושה באחת על שמי הכפר, כך נסתלקה מהם בפתאום. יצאו האורחים בפחי נפש. חזר אף התלמיד לישיבתו. פרקו גברים אכניות שבנו. פסקו הנשים מבשל. אף הנערות פשטו שמלותיהן ודחקו בארונם כמוקצות מחמת מיאוס. והרוח עברה ופעמה בפעמונים צלילים של סתם.

ושחר שהפציע ביום למחרת העיר חרוצים לעבודתם ובטלנים לקרנותיהם. ורק אותה ריבה חכמה עוד יוצאת בלילות של רוח מעוטפת ברדידה ומבקשת.