ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע,
ומותר, ומותר לאהוב.
(לאה גולדברג).
***
אני רוצה לאהוב ככה כשעוד פשוט ובוקר, ורק
השמש כבר התחילה לשלוח רגליים להיום
ואנחנו עוד מכורבלים היטב באתמול,
ויש לנו שיער נושם על הכרית
וקורי שינה על העיניים-
(לא להסתרק.
לא לרחוץ את העיניים.
כמה אמיתות מוחלטות יש בטרום-בוקר כזה).
ואני כבר אשפות מים גועשים לרתוח
ואפיץ ריחות לחם חתוך,
ואתם תקוצו. ותבואו--
ופתאום כשנהיה ממול
ומנגד
נבהל ונשלח יד מחליקה לשיערות סוררות,
ונפקח עיניים,
וניישר כתפיות הכתונת,
וביד מהוססת כזאת נהרוס כל כך הרבה
אמיתות, שיכולות לצמוח
רק מתוך חלום.
ואולי הן עדיין שם.
ואולי אליהן נגיע רק מחר.
ואולי בכלל.
(ואולי רק בשנתנו המאה-עשרים-ואחת).
***
אולי כי ידענו יותר איך לאהוב
מאשר מדוע,
ומאשר ממש.
ואולי כי ניסינו כל כך להיות נאהבים
ששכחנו איך זה באמת,--
ואולי גם הלחם שאנו אוכלים
שהוא שיפון ומלא ודל מפה וקל משם
ויש בו עלים מיובשים ועשבים לחים,
אולי גם הוא רוצה להיות לחם שחור וחלק
שנאפה עד הבוקר בידיים של פועלים
מיוזעים ומרגישי-יום.
ואולי לא ידענו
כי פשוט הוא לא סתם.
תגובות