לצאת לטייל,
ללכת בשביל שצייר לנו
עפרונו של ריבונו של עולם.
להביט במעשי ידיו,
ביצירותיו ובנופיו.
ללמוד כך ציור אחר
שצייר הבורא,
לא פחות יפה,
אלא אפילו יותר,
ללמוד את הציור
של נשמתך.
[ליצירה]
יאיר, קרן אור, ודאי ואולי...
טוב שחזרתי לקרוא, קיבלתי ממכם כיוון למחשבה...
כמו שכתבתם -
אני רוצה לזכור את השואה בצורה של להגשים, לחיות, להמשיך. אבל כשאני שומעת את סיפורי הזוועות שהיו שם, סיפורים שכל כך קשה לי לשמוע, סיפורים שממלאים אותי בכל כך הרבה כאב,
כל כך קשה לי אחר כך לקום, לפעול, לשמוח ולעשות, כי זה כל כך כואב...
אז, כמה לשמוע? האם לשמוע סיפורים כל כך קשים? מה בדיוק צריך לזכור? מתי?
מה שחשבתי - שחשוב כל כך לזכור את זיפורי הזוועות הקשים, הם המרכיבים את המסר המהותי והמשמעותי של השואה, אבל צריך לעשות את זה במידה, שזה לא יהיה כואב מידי.
ויום (או יומיים) בשנה זה יהיה כואב כל כך, וזה ישפיע לשאר הימים בצורה חיובית, על מה שצריך לזכור.
יאיר שגיא, מה אתה חושב???
[ליצירה]
כל כך נכון, וכתבת יפה...
מזכיר לי משפט ששמעתי פעם "אם תמצא אי פעם שמחה, תמצא אותה כפי שאותה זקנה מצאה את משקפיה האבודים מונחים כל העת על קצה חוטמה"
ישר כוח!
[ליצירה]
חוויה מוכרת, אומנם פחות בקיצוניות, אבל זה קורה לא מעט... טוב שאת מזכירה לי לחשוב ככה.
כתובה יפה, אולי ארוך מדי, החוויה של הכאב יותר חזקה מהחוויה של הראיה החיובית (אולי זה מה שהתכוונת, אבל נראה לי שכדאי להדגיש את זה יותר)
בכל מקרה, ישר כוח, הרעיון והנושא חשובים ממש!
תגובות