שירה נכנסה לחדר וטרקה את הדלת. היא נשכבה על המיטה ודחפה את הראש שלה עמוק עמוק בתוך השמיכה. "אוף! שוב הדמעות האלה! כאילו חתמו כאן קבע" היא לחשה לעצמה. היא עצמה את העיניים בחוזקה, מנסה לשכוח מהכל, אך ללא הועיל. הדמעות פרצו החוצה ואיתם כל הכאב והתיסכולים. מה סך הכל עשתה? קורה ששוברים כלים תוך כדי ששוטפים אותם, אז זו סיבה לצעוק ככה על נערה בת 16? והלואי והיו אלה רק צעקות... שירה בכלל לא הרגישה את הכאב בגב, לא היה אכפת לה בכלל אם זה כואב או לא. אבל בלב, זה כואב כל כך, כל כך... עוד פרץ של דמעות שטף את פניה. "למה אבא כזה? למה הוא ככה? תמיד בכעס, תמיד בלי שליטה. היום יונתן הלך עם שריטה גדולה על הפנים, לא הסכים לגלות לאף חבר ממה זה. סיפר שהלך מכות עם שכן שלו שתמיד משתלט לו על הכדור. כולם האמינו. יונתן מתבייש בזה, גם אמא. אתמול בלילה שמעתי את אמא בוכה בחדר. אבא יצא החוצה לדבר עם חברים, הלכתי לחבק אותה. דפקתי על הדלת, אמא נגבה מהר את הדמעות ופתחה לי. "לילה טוב מתוקה" אמרה וחייכה חיוך מסכן כזה, מנסה להסתיר את עיניה האדומות, "איך עבר עלייך היום?" "טוב" אמרתי לאמא, "לילה טוב" לא רציתי לצער אותה יותר. לא סיפרתי לה על הציון שלי במתמטיקה. איך אפשר ללמוד בכלל כשאבא משתולל בבית? נמאס לי! נמאס!!!" שירה היתה כל כלך שקועה במחשבותיה שלא שמה לב שהיא צועקת. איילת הקטנה עברה ליד החדר. "מה קרה, שירה?" היא שאלה בקולה המתוק, "אבא כעס עלייך?" "הכל בסדר" השיבה שירה, "אבל אני מעדיפה להיות לבד" איילת סגרה את הדלת. "איילת עוד לא מכירה מציאות אחרת" חשבה שירה, "היא לא עצובה כי היא לא יודעת משהו אחר, היא לא עצובה כי היא פשוט ילדה, שמחה ולא מבינה. אוף! אילו יכולתי להיות כמוה, תמימה ולא מבינה. אבל אני לא! אני כל הזמן רוצה לשנות, רוצה משהו אחר. אני צריכה להשלים עם זה. זה המצב שלי, וזהו. שלשום דיברתי עם המורה. היא הקשיבה ושתקה, קצת בהלם. כולם שותקים! שותקים ומרחמים, שותקים כי אין מה לומר, כי אין דרך לפתור את זה. אמא שותקת, יונתן שותק. רק אני לא שותקת, הולכת ומספרת. כאילו שזה יכול לעזור. המורה שמעה ואמרה "שירה מקסימה" (פעם ראשונה שקראה לי ככה, מה רחמים יכולים לעשות) "עכשיו זה קשה, את צודקת. אבל תוכלי להקים בית אחר. עוד שנה וחצי את יוצאת מהבית, אחר כך תתחתני ותקימי בית מלא באהבה ושמחה. את מסוגלת!" כן, איתי היא דיברה ככה. אבל מה היא אמרה לפני שבוע בכיתה? שבן לאב מכה הופך בדרך כלל להיות אב מכה. אמרה ולא ידעה למי היא אומרת. אבל אמרה, והיא צודקת. זאת האמת. אלו החיים. היו גרועים ויהיו גרועים". צעקה נשמעה בבית. "מה אתה חושב שאתה עושה?" "רק שיחקתי בכדור" אמר יונתן. "רק שיחקת בכדור? כמעט שברת את התמונה!" בום! כבר לא היה כדור, ויונתן קיבל מכה שהפילה אותו עד החדר. הוא נשאר שם וצרח. "אני לא יכולה יותר, לא יכולה" שירה המשיכה להרטיב את הכרית, "אילו הבית שלנו היה נראה אחרת, אילו הבית שלנו היה כמו הבית של משפחת גלבוע". דמיונה של שירה לקח אותה לביתם של אותה משפחה מיוחדת שאצלה התארחה אתמול. היא נסעה יחד עם עטרה גלבוע חברתה באוטובוס. הן דברו בנעימות. "מה השעה?" שאלה שירה. "אוי כבר שש" נאנחה עטרה, "אמרתי להורים שלי שנגיע בחמש וחצי, בטח הם כבר דואגים". "אוי, מה הם יעשו לך?" שאלה שירה בלחץ, "בגללי את מאחרת, חיכית לי". "לא נורא" ענתה עטרה, "אני מקוה שהם לא דואגים יותר מידי. בטח הם כבר יספיקו להכין ארוחת ערב עד שנגיע". שירה לא יכלה לקלוט שאפשר לאחר בלי לקבל מכות. היא לא הצליחה להבין שאפשר לאחר ולהתקבל בבית בשמחה ובמאור פנים. שאפשר לבוא ולשבת יחד לארוחת ערב, ולשוחח שיחה רגועה ושלוה. "היום הכנו מלאכה ממש יפה" אמרה רינת בת השבע. "איזו מלאכה?" שאלה האם. "כרטיס ברכה עם תפוח בדבש" "איזה יופי" ענתה "שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה! אוי, למה הילד הזה בוכה בחוץ?" ילד עבר ברחוב ובכה. "בטח הוא לא רוצה ללכת לבית הכנסת ומכריחים אותו" אמר אלחנן. "לא כולם כמוך" קנטרה אותו קצת אחותו הגדולה. כולם צחקו, היה נחמד להזכר בתקופות שאלחנן, זה שלא מפסיד עכשיו אף תפילה במנין, לא רצה ללכת לבית הכנסת. "אכן, לא כולם כמוך" חשבה שירה, "לא כולם זוכים לבכות רק בגלל דברים כאלו, יש כאלה שבוכים כי כל כך קשה, כל כך כואב..." שירה חזרה למצבה הקשה. היא דחקה את המחשבות הקשות, עצרה את הדמעות והמשיכה בדמיונותיה. "אמא, קיבלתי ציון גרוע באנגלית" אמר אלחנן, "אני לא יודע כלום, לא מצליח כלום. כאילו המוח שלי סתום בכל הנוגע לשפה המעצבנית הזאת. אין סיכוי שאני אי פעם אקבל ציון טוב, ועוד עם המורה הזאת". "אלחנן" אמרה אמו בסבלנות, "תמיד אפשר להתקדם, תמיד אפשר לשפר, בשביל זה אנחנו נמצאים פה. אל תתייאש אם יש לך את ההתמודדות הזאת סימן שאתה יכול לעמוד בה, אתה תעשה מה שאתה יכול, וה' יעזור לך, אלחנן". שירה נרגעה קצת. הכאב עדיין אחז אותה, אך הדמעות כבר לא חנקו את גרונה. היא חיבקה חזק חזק את הכרית והרגישה שהיא מתחזקת. כל כך קשה, כל כך חשוך, אבל יש לה קרן של אור. היא לא לבד, מישהו מארגן ומכוון את העולם. המשפטים של אמא של עטרה חזרו והדהדו במוחה, חזרו והאירו את ליבה. "תמיד אפשר להתקדם, אם את בתוך התמודדות סימן שאת יכולה לעמוד בה". שירה התיישבה במיטתה "תמיד אפשר להתקדם, תמיד. בעזרת ה'. זה תלוי רק בי"... סליחה על ה"קיטשיות", אבל זה נותן לי כוח...