הם עמדו שניהם, נרגשים ומאושרים תחת החופה. בקרב המוזמנים ההתרגשות היתה עצומה, בנימין ורות מתחתנים! בנימין ורות מקימים משפחה, בנימין ורות אוזרים כוחות קמים וממשיכים. הברכה נשמעה "מהרה ה' אלוקינו עוד ישמע מהרי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה..." "מי תיאר לעצמו שאגיע לרגע הזה" הרהר בנימין, "כל חברי, ששת המליונים הקדושים, כל משפחתי, יקרי, כל אלה שהלכו את מותם לא הפסיקו להאמין ולקוות, ואני, אני זכיתי..." הם הסתכלו זה לזו בעיניים, מבטים של שמחה עמוקה, של אהבה, של ידיעה שעכשיו יש להם משפחה. עיניהם מלאו דמעות. הם הבינו שהם זוכים להמשיך ולהוכיח שעם ישראל חי. בנימין קם, בשמחה ובאמונה, לקח צבע כחול וצייר קו ישר, עבה, מלא עוצמה. הן נאספו כולן בבית הכנסת. מבטים של כאב ניבטו מעיניהן של רבות מהמתאספות. מאז שבאו לגור כאן, בחדרה, ולייבש את הביצות, איבדו כמעט כולן את ילדיהן הקטנים שחלו במחלה הקשה. לא מאט מהן רצו לעזוב. הקשיים והקרבנות שנאלצו לשלם עשו את שלהם. רבקה, אשתו של הרב, קמה, פתחה את ראון הקודש ואמרה: "אני רוצה שנישבע כולנו, שלמען עם ישראל וארץ ישראל אנחנו לא נעזוב את המקום היקר הזה!" היא נגשה אל ספרי התורה וקראה בזעקה "ריבונו של עולם! אני נשבעת להשאר כאן, להמשיך ולבנות את ארץ קודשך!" דממה הסתררה בבית הכנסת. אשה נוספת נגשה ונשבעה, ולאחריה עוד אחת ועוד אחת עד שנשבעו כולן. רבקה נשאה את עיניה קדימה, לקחה צבע כחול, וציירה משולש חזק. הם הלכו וצחקו, הלכו והזיעו. המסע הראשון של הילדים בכיתה ד'. קפצו על האבנים, טבלו רגליהם במים, והתיזו קצת על אחיה, המדריך המוערץ. פתאום אחד החניכים החליק ונפל. אחיה ניגש אליו מיד שטף את הפצע וחבש אותו. הרים את החניך עם חיוך ענק והעמיד אותו על האדמה. החניך המשיך ללכת בגבורה. אחיה אסף את כל החניכים תחת עץ חרוב גדול ואמר: "אתם רואים? לכל עץ יש את האדמה הטובה ביותר בשבילו, גם לעם ישראל יש את האדמה שנועדה במיוחד בשבילו" בתלהבות התכופף אחיה ונישק את האדמה. החניכים חייכו והוא אמר בהתרגשות "על האדמה הזאת מסרו לא מעט יהודים את חייהם, גם אני מוכן לתת בשבילה את הכל, את כל החיים שלי, כל רגע ורגע!" אחיה דילג על הסלעים, לקח צבע כחול וצייר משולש נוסף. אייל ישב וארג עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת. ארג בסבלנות, עבודתו התקדמה לאט, אבל בהתמדה. הוא הביט בהנאה על מעשי ידיו - בד לבן, עדין, לכותונת שאותה ילבש בעזרת ה' כהן בבית המקדש. עיניו ברקו, זיק של תקוה ואמונה היה בהם. הוא נשא את עיניו לכיוון הר המוריה ומליבו פרצה תפילה. תפילה של רצון גדול לבנין הבית הגדול, תפילה שעטפה את כולו ממש. עבודה ביד עם עבודה שבלב. אייל קם, הלך ברצינות ובאמונה, וצייר פס תכלת בדומה לטלית. נישא אנחנו את הדגל באהבה ובהערכה. נביט בהערצה על פסי תכלת ומגן דוד. נחבר את העבר להווה ומתוך כך את ההווה אל העתיד. נאחז את הדגל חזק חזק ונצעד קדימה...