הצב צעד בקושי עוד צעד אחד. השמש שלחה את קרניה כאילו מנסה להכשיל את צעדיו. הוא הרגיש את רגלו הכואבת, והמשקל על הגב הפסיק להיות כבד ונהיה כבד מאד. הוא הסתובב לאחור והביט. מאחוריו השתרעו כמה עשרות מטרים של דשא. זה כל מה שהוא התקדם. גם גבעה קטנה שבראשה קן נמלים. בשביל לעבור אותה הוא היה צריך הרבה כח וגם לא מעט אומץ. הוא לא העיז להסתכל קדימה לראות כמה עוד נשאר לו ללכת. היאוש כבר כבש כמעט את כל כולו, רק במקום אחד קטן בליבו התקוה עוד החזיקה מעמד, אבל גם שם הקרב היה מאד קשה. הצב נעצר ליד שלולית של מים. לגם מעט והביט אל תוך המים. המים היו חלקים כמעט לגמרי, היתה בהם רק אדוה קטנטונת שנגרמה על ידי הרוח. "שום דבר לא זז היום" חשב הצב. לפתע ראה השתקפות מהירה בתוך המים. הוא הרים את מבטו וראה ציפור עפה במהירות. את כל המרחק שהיה עליו לצעוד היא גמעה בשניות, היא הגיעה אל המטרה אליה הוא שואף להגיע כבר תקופת זמן ארוכה. היא התיישבה על העץ וציפצה, כאילו לועגת לו. היאוש כבש עוד שטח. התקוה התבצרה לה בליבו, במקום שכמעט לא יכלה לנשום, היא הרגישה שעוד רגע היא נחנקת. הצב נשכב על גבו. הקינאה והיאוש אפילו לא התירו לו לבכות. הוא החליט שעדיף לנוח ולוותר על המטרה. לא נורא, אפשר לחיות גם בשכיבה. התקוה החליטה לממש את שריד הכוח האחרון שנותר בה. הצב הביט על השמים הכחולים, על העננים המתקדמים אט אט, על ההרים היפים שנפרשו למולו. הנוף ליטף לו את העיניים ושלח קרן אור לליבו. התקוה נשמה נשימת רווחה. היאוש צעד צעד קטן אחורנית. "כמה דברים יפים ראיתי" חשב בליבו הצב, "הגבעה שעברתי היתה ממש יפיפיה. איזו הרגשה טובה הרגשתי אז, כשירדתי בשביל עם הפרחים. אבל, בעצם, הציפור גם היא ראתה את כל אלה. גם בלי שעברה את הצער שאני עברתי, בלי רגל כואבת". התקוה עצרה את נשימתה. עוד קצת כוח... "אבל הציפור לא הרגישה את ההרים. הם לא נכנסו לליבה" הגיע למסקנה הצב. "דווקא בגלל שהלכתי לאט, דווקא בגלל שהרגשתי כל צעד, הם ניו חלק ממני. אני נושא איתי את מה שהלכתי ואת מה שראיתי". התקוה כבר הרשתה לעצמה לחייך. "אני לא רוצה לוותר על המטרה" היה בטוח הצב. "אני גם לא רוצה לוותר על הדרך. אני רוצה ללכת צעד אחר צעד. אני רוצה לקבל את כל מה שאני יכול מהדרך. אפילו שהיא ארוכה, אפילו שהיא קשה. אני רוצה להרגיש את המטרה בכל צעד ולתת לה להאיר את דרכי". הצב צעד שוב צעד אחד. השמש שלחה את קרניה כאילו רוצה לחמם את הרגשתו. הצב נתן לתקוה למלא לגמרי את ליבו.