ספסל בתחנת אוטובוס, רחוב אלנבי, תל אביב. השעה שמונה בערב. רוח קרירה נושבת. פקחי התברואה של העיריה עוצרים מול הספסל ומרוקנים את פח האשפה הניצב בסמוך. זוג מאוהב פוסע מחובק על המדרכה. הבחור לוחש לחברתו דבר מה באוזן והיא מצחקקת בהנאה. היא מגניבה לו נשיקה. סוף היום. היא יושבת לבד על הספסל ובוכה. היא לא ממש זוכרת איך היא הגיעה לאזור בכלל, אך אם לשפוט לפי הכאב ברגליה היא כנראה הלכה הרבה מאוד. היא זוכרת שהיתה באוניברסיטה וזוכרת שלקחה משם אוטובוס. היה לה יעד מסויים, היא זוכרת. אבל לא יכולה לחשוב עליו. היא ירדה מהאוטובוס בנקודה כלשהי, נקודה שהכירה, ככל הנראה, ומשם פשוט התחילה לצעוד. עובדי התברואה מגניבים לעברה מבט. תוהים ודאי בליבם מה גורם לבחורה כמוה לבכות באמצע הרחוב. היא נראית מטופחת, מסודרת. יש משהו מעודן בפניה. נראית כמו ילדה טובה. הם ודאי חושבים שהיא בוכה על אהבה אבודה, אולי קשה להם לראות בחושך את היאוש. קבצן עובר לידה ומבקש ממנה שקל. רק שקל אחד לאוטובוס. מרימה אליו שתי עיניים אדומות וכועסות. אין לי, היא אומרת לו. רק שקל, הוא חוזר, כמעט במפגיע. אין לי, עכשיו היא פסקנית יותר. אין לי, לֵך, היא מגרשת אותו. מביטה בו הולך. הוא ודאי לא מאמין לה. בחורה שנראית כמוה ודאי יש לה. והוא, מה ביקש? רק שקל אחד. מליטה פניה בכפות ידיה ואנחה גדולה בוקעת מפיה. אנחה שבורה. זרם הדמעות שב ומתחדש ביתר שאת. שקל לא יכולתי לתת לו, היא חושבת. היא כבר לא זוכרת את ההרגשה של שקל. שקל אחד שהוא שלה. לגמרי שלה. לא של הבנק, לא מהלוואות. שקל שהיא הרוויחה במו ידיה. זרם הדמעות פוסק. מעולם לא היתה טובה בבכי רב. מרימה את ראשה ומבטה נתקל בדוכן הפיס מעבר לרחוב. הוא סגור, כמובן, בשעה זו של היום. לו היה פתוח עכשיו, מהרהרת, אולי היתה קונה כרטיס מזל. אף שהיא יודעת שאין לה מזל. כבר הרבה מאוד זמן שאין לה מזל. המזל שלה בהפסקה. בפסק זמן. אולי עוד ישוב ביום מן הימים, אבל כרגע היא יודעת שעליה להסתדר בלעדיו. להוציא את המיטב מחייה גם כשהוא לא כאן. הכאב מההליכה מפעם ברגליה. גם הרגלים כבר לא טובות כמו שהיו בעבר. לפעמים היא מרגישה אשה זקנה כל כך. והיא אפילו לא בת 30. לאחרונה אימצה את כל גופה בעבודה פיזית קשה. היא מנקה בתים פה ושם, כדי שיהיה לה מה לאכול. קָשָה עליה העבודה הזו, גופה דואב. אבל היא ממשיכה. לא נותרו לה ברירות רבות. היא נזכרת בשיחה שהיתה לה בצהריים עם עפרה. עפרה קיבלה את מספר הטלפון שלה ממישהי ששמעה שהיא מנקה. שלושה שבועות היא ניקתה אצלה. בית קטן, עמוס לעייפה, שגרות בו שתי נשים. בית כל כך מלוכלך שקשה להאמין. סגרו על ארבע שעות וחצי לניקיון. עפרה היתה יוצאת מהבית ומשאירה לה את הכסף על השולחן. מעולם לא סיימה הכל בארבע שעות וחצי. הבית היה יותר מדי מלוכלך. והיא עוד עובדת מהר. ידועה במהירותה וביסודיותה. היתה מסיימת אחרי חמש, חמש שעות וחצי, אבל לוקחת כסף של ארבע וחצי. כדי שעפרה לא תחשוב שהיא מורחת את הזמן, שלא תחשוב שהיא עובדת עליה, מרמה אותה. היושר שלה חשוב לה יותר מהכל. הכי היא מפחדת שתדרדר, שהעוני ידרדר אותה. נלחמת עליו בצפרניים. על היושר. היום עפרה צלצלה אליה. תשמעי, היא אמרה לה, הבית לא נקי. איך יהיה נקי, היא חושבת, אבל לא אומרת מילה. אולי אם תשתוק יעבור רוע הגזרה. חזרתי הביתה וניקיתי את השיש בעצמי. שלוש פעמים, היא חושבת, עברתי עליו ושפשפתי. היא חושבת שצריך לומר לעפרה שאם היא תנקה אחרי עצמה בכל פעם שתאכל, לא יצטבר כזה לכלוך על השיש, אבל עדיין היא לא אומרת מילה. אולי יעבור רוע הגזרה. אני רוצה גם לדווח עליך לביטוח לאומי, עפרה אומרת. היא זוכרת שהן דיברו על כך שבוע קודם. היא הביעה חשש שבין הביטוח הלאומי למס ההכנסה קיימת שקיפות מלאה. מנהלת החשבונות של עפרה איששה את החשש. היא לא רצתה שביטוח לאומי ידע שהיא מרוויחה עוד כמה גרושים מהצד. גם ככה היא חיה הרבה מתחת לקו העוני. מאיפה יש לה לשלם עוד מיסים? עפרה אומרת לה שאין באפשרותה להעסיק אותה בלי לדווח עליה לרשויות. היא מרגישה כמו עובד זר שנתפס. רק בחצי אוזן היא שומעת שעפרה מנסה לתאם איתה זמן ומקום שבו תוכל להחזיר לה את המפתח של הבית. בראשה עוברת מחשבה חדה כתער. גם כאן אני לא מצליחה להחזיק מעמד. גם מכאן אני מפוטרת. ומאיפה אני אשיג עכשיו 145 שקלים לשבוע? האוטובוס כבר אמור להגיע. הוא מגיע בשעות כאלה אחת לשעה. קודם היא עברה על פני התחנה, זכרה שהיא מכירה את מספר הקו הזה מאיפשהו אבל לא יכלה למקם אותו בזיכרונה. גם את רחוב אלנבי היא מכירה, כמו את כף ידה. תל אביב היא העיר שלה, האהובה עליה. כמה למדה את רחובותיה. אבל עכשיו היא מרגישה כל כך אבודה. כל כך תועה. לפני שעה, אחרי שתפסה שהיא הולכת בלי לדעת לאן, ולמרות שלא ידעה כמה זמן היא ככה בדרך, הרימה טלפון לעינת. הלכתי לאיבוד, היא אמרה לה. איך מגיעים מפה הביתה. אף שעינת נשמעה מופתעת קלות היא מיד חזרה אליה עם תשובה. קו 30. את צריכה את קו 30. זה נשמע לה מוכר. מספיק טוב, היא מניחה. אפילו בלי להודות לה כמו שצריך היא סוגרת את הטלפון. עכשיו היא מרגישה את העייפות. לאות כבדה פושטת באיבריה. תכף אמור להגיע האוטובוס, ואיך תעלה עליו בעיניים אדומות מבכי. היא מכריחה את עצמה לשבת ולהרגע, להפסיק לרחם על עצמה. מבטה נודד על פני הרחוב. שעת הלילה המאוחרת ומיקומו של הרחוב מזמנים לה אנשים שונים ומשונים להביט בהם. ממקדת מבטה על שניים מהם ומחליטה שהם ודאי מסכנים יותר. האחד מעשן בשרשרת, מדליק סיגריה מסיגריה. שומעת את נשימתו הכבדה. את שיעולו החורק. היא עצמה הפסיקה לפני חודש. הרגישה פתאום איך העשן ממלא לה את הריאות והחליטה שאם למות בגיל צעיר אז רק מיאוש. לא מבריאות לקויה. האשה שפוסעת לידו גוררת רגל. היא לובשת בגדים בלויים וכפכפים ורודים עם פרחים דהויים. עיניה נראות כבויות. היא שמה לב לציפורניה המשוחות בלכה אדומה. אוטובוס עובר על פניה ברעש איום. היא מרימה את פניה להביט. קו 31. החלטה מהירה, לעלות או לא לעלות. הוא לא מגיע ליעד הנכון. מחליטה שלא. מספיק עבר עליה היום. נשימתה מתחילה להסתדר. כבר לא מושכת באפה. מקווה שגם עיניה נראות אדומות פחות. מעלה בדמיונה את רשימת הדברים הטובים שיש לה בחיים. זו רשימה קצרה מאוד אבל היא משמחת אותה בכל פעם מחדש. המשפחה שלה, שניים שלושה חברים טובים באמת. זה הכל. רשימה קצרה. אבל מעודדת. האוטובוס מגיע. היא עולה עליו. הנהג מחייך אליה. כנראה שכבר לא רואים את עקבות הדמעות. מתיישבת ליד אשה גדולה ומלאה. מניחה את ראשה על ידיה ונושמת נשימות ארוכות ומרגיעות. כשהאוטובוס עובר ברחוב לה גארדיה עינת מתקשרת אליה. לוודא שהכל בסדר. לא הכל בסדר, אבל כבר יותר טוב, תודה.