אין ספק כי זוהי יצירה דגולה ומומלצת.
כאמור, מוטיב הטוריה משמש מוטיב מרכזי בשיר, והוא מסמל את האידאולוגיה האינדיבידואלית הסוציאל-קומוניסטית שהאני השר מיצג.
המכוש, כהד לטוריה, מחזק את עניין המוטיב.
כמו-כן, דרכי העיצוב היחודיות תורמות להעברת המסר באופן תת-מודע. השיר כולו (וכן כל שיריו של המשורר הדגול הזה), כתוב בסגנון אפוריסטי.
בבית הראשון ניתן לראות סתירה לכאורה, שבאה להדגיש את דרכו המיוחדת של האני השר. "עם טוריה ביד / נצא אל הקרב" - האבסורדיות שבציאה לקרב עם טוריה, ממחישה לנו את שאיפתו של האני השר ואת דחפו העז לצאת לקרב, לא משנה עם מה - אפילו טוריה.
בבית השני האני השר מנסה לפלס (בעזרת הטוריה) את דרכו אל האופק - דבר רחוק, חלומי, לא ברור. לפיכך, גם הכותב עצמו לא מבין לאן הוא בדיוק מתפלס לו, אבל העיקר שהטוריה ביד.
בשיר ישנם הרמזים למובאות ספרותיות או מקראיות, המעשירות את השיר באסוציאציות ורעיונות.
הבית הראשון מרמז בבירור לפסוק מישעיהו ב' (וגם ממיכה): "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (או בגרסת מיכה: "וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה") הפסוק מדבר על הפיכת כלי המלחמה לכלי עבודת אדמה, תהליך שיתרחש באחרית הימים, כאשר לא תהיינה מלחמות. כפי שציינה פרופ' רונית רייטר, המשורר מציג גישה הפוכה מהפסוקים הנ"ל, גישה המובאת באחד מספרי הנביאים, אם אינני טועה איפושהו בתרי-עשר. אשמח אם מישהו יביא מקור. הנביא עליו אני מדברת, אומר לעם לכתת את חניתותיהם ומזמרותיהם, ולהכין מהם כלי מלחמה, כי לא נותרו מספיק כלי מלחמה ויש להלחם גם בעזרת טוריות (או המתכת שממנה עשויות הטוריות).
הרמזים נוספים נמצאים בשורות האחרונות: "עם הלמות מקבת, / העתיד ייצב!". המילה "מקבת" מקשרת אותנו ישירות ליצירתו המפורסמת של שייקספיר, ואף המילה "הלמות" מזכירה במצלולה את המילה "המלט". שורה זו מכוונת את הקורא אל המונולוג המפורסם, "להיות או לא להיות", העוסק בשאלת החיים: האם כדאי להתאבד, או שמא מוטב לחיות בזבל. על שאלה זו עונה המשורר: "העתיד ייצב!". אמנם עכשיו הכל מעורפל, הדרך עוד לא ברורה (עיין בפרשנותי על המילים "לעבר האופק, / נפלס דרך"), אך בעתיד - הכל ייצב.
לפיכך, המסקנה הנעלה שאליה מגיע האני השר לאחר התהליך שהוא עובר במהלך השיר, היא שיש לחיות בזבל.
קדימה; אל העתיד!
לפחי - האשפה, נצעודה!
אני, כמובן, לוקחת את מקצועי ברצינות, וכל מבקר ספרותי הראוי להתכנות כך, חייב להיות משועמם אך משקיען.
את מוזמנת לקרוא את שאר תגובותי על יצירתו הענפה של שמואל. (דרך א': להכנס ללינק "תגובות היוצרים" אשר בצד שמאל, ושם לחפש את שמי. דרך ב': למצוא בתוך שיריו של שמואל, שירים שהגבתי עליהם).
בברכת עם הטוריה - נלחומה; בקרב!
נמישה.
שוב "נניפה"
שוב "עתיד"
שוב "אופק"
ושוב "קרב".
אבל ה"טוריה" זה באמת חידוש מרענן! (או שמא פספסתי שיר אחד?)
דרך אגב, אם כבר יוצאים לקרב, למה לא לקחת כלי נשק נורמלים?
[ליצירה]
ביקורת ספרותית.
אין ספק כי זוהי יצירה דגולה ומומלצת.
כאמור, מוטיב הטוריה משמש מוטיב מרכזי בשיר, והוא מסמל את האידאולוגיה האינדיבידואלית הסוציאל-קומוניסטית שהאני השר מיצג.
המכוש, כהד לטוריה, מחזק את עניין המוטיב.
כמו-כן, דרכי העיצוב היחודיות תורמות להעברת המסר באופן תת-מודע. השיר כולו (וכן כל שיריו של המשורר הדגול הזה), כתוב בסגנון אפוריסטי.
בבית הראשון ניתן לראות סתירה לכאורה, שבאה להדגיש את דרכו המיוחדת של האני השר. "עם טוריה ביד / נצא אל הקרב" - האבסורדיות שבציאה לקרב עם טוריה, ממחישה לנו את שאיפתו של האני השר ואת דחפו העז לצאת לקרב, לא משנה עם מה - אפילו טוריה.
בבית השני האני השר מנסה לפלס (בעזרת הטוריה) את דרכו אל האופק - דבר רחוק, חלומי, לא ברור. לפיכך, גם הכותב עצמו לא מבין לאן הוא בדיוק מתפלס לו, אבל העיקר שהטוריה ביד.
בשיר ישנם הרמזים למובאות ספרותיות או מקראיות, המעשירות את השיר באסוציאציות ורעיונות.
הבית הראשון מרמז בבירור לפסוק מישעיהו ב' (וגם ממיכה): "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (או בגרסת מיכה: "וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה") הפסוק מדבר על הפיכת כלי המלחמה לכלי עבודת אדמה, תהליך שיתרחש באחרית הימים, כאשר לא תהיינה מלחמות. כפי שציינה פרופ' רונית רייטר, המשורר מציג גישה הפוכה מהפסוקים הנ"ל, גישה המובאת באחד מספרי הנביאים, אם אינני טועה איפושהו בתרי-עשר. אשמח אם מישהו יביא מקור. הנביא עליו אני מדברת, אומר לעם לכתת את חניתותיהם ומזמרותיהם, ולהכין מהם כלי מלחמה, כי לא נותרו מספיק כלי מלחמה ויש להלחם גם בעזרת טוריות (או המתכת שממנה עשויות הטוריות).
הרמזים נוספים נמצאים בשורות האחרונות: "עם הלמות מקבת, / העתיד ייצב!". המילה "מקבת" מקשרת אותנו ישירות ליצירתו המפורסמת של שייקספיר, ואף המילה "הלמות" מזכירה במצלולה את המילה "המלט". שורה זו מכוונת את הקורא אל המונולוג המפורסם, "להיות או לא להיות", העוסק בשאלת החיים: האם כדאי להתאבד, או שמא מוטב לחיות בזבל. על שאלה זו עונה המשורר: "העתיד ייצב!". אמנם עכשיו הכל מעורפל, הדרך עוד לא ברורה (עיין בפרשנותי על המילים "לעבר האופק, / נפלס דרך"), אך בעתיד - הכל ייצב.
לפיכך, המסקנה הנעלה שאליה מגיע האני השר לאחר התהליך שהוא עובר במהלך השיר, היא שיש לחיות בזבל.
קדימה; אל העתיד!
לפחי - האשפה, נצעודה!
[ליצירה]
רוב תודות לך, נשמת
אני, כמובן, לוקחת את מקצועי ברצינות, וכל מבקר ספרותי הראוי להתכנות כך, חייב להיות משועמם אך משקיען.
את מוזמנת לקרוא את שאר תגובותי על יצירתו הענפה של שמואל. (דרך א': להכנס ללינק "תגובות היוצרים" אשר בצד שמאל, ושם לחפש את שמי. דרך ב': למצוא בתוך שיריו של שמואל, שירים שהגבתי עליהם).
בברכת עם הטוריה - נלחומה; בקרב!
נמישה.
[ליצירה]
לגבי המרד הערבי הגדול
תראה, אינני נמנה על תומכיו של חג' אמין אל-חוסייני, שהיה בין מנהיגי המרד הגדול של סוף שנות ה-30; בסופו של דבר, מדובר במנהיג בורגני לאומני, שבסופו של דבר, לא שירת את מעמד פשוטי העם, לא פלסטיני ולא של איזה עם אחר. לידיעתך, גם בשנות ה-20-30, וגם בחמש שש שנים האחרונות לפני הכרזתה של ישראל, נעשו ניסיונות, מצד ארגוני שמאל מתקדמים, לארגן מאבק משותף יהודי-ערבי הן נגד הבריטים, והן מאבקים חברתיים. אולם, כל פעם, שנושא מאבקים כאלה עלה, מיד קמו הנהגות ריאקציוניות גם של הציונים וגם של ערביי הארץ, ומנעו, ככל הנראה, בהשפעה בריטית, כל אפשרות של שיתוף-פעולה יהודי-ערבי אמיתי.
נוסף לזה, ב-1970, בעת ספטמבר השחור, מלך חוסיין היה לא יותר טוב מבן-גוריון ומשה דיין, ב-48.
[ליצירה]
רק להזכירך
כי לא דיברתי על משה רבינו (כמה שידוע לי, משה רבינו לא היה אלהים בעצמו); דברתי על אלהים בעצמו ובכבודו. ודת ישראל, בדיוק כמו כל דת (לפחות, במתכונתה המסורתית), הנה הונאה. ויהדות, יותר מכל דת אחרת, הצטיינה בבדלנות. עכשיו, למה קשרתי בין בדלנות לשנאת זרים? כיוון שיהדות, להבדיל מדתות אחרות, איננה דת עולמית, אלא לאומית במובן המצומצם ביותר של המילה. לכן, דווקא ביהדות, יש לא מעט מהגזענות, וללא כל קשר לתנועת ההשכלה.
אתה יכול, גם לטעון, כי נאציזם בגרמניה, גם היה תוצאה של תנועת ההשכלה.
[ליצירה]
[ליצירה]
לדוב
לא, לא שואה, לא גירוש ספרד וכו', לא קרו בגלל הציונות, כל אלה קרו בגלל שנאה כלפי יהודים, שראשיתה עוד במלחמות דת מראשית הנצרות. העניין הוא, שהציונות גרמה להתעוררות מחודשת של הגזענות ושנאה אנטי-שמית כלפי יהודים. כי צריך להבין, כששליט מסויים עושה פשעים, מי שמשלם זה פשוטי עם מבני עמו.
[ליצירה]
לגבי קדימה
אז אין צורך להרחיק עד איטליה של שנות ה-20; הרי גם בישראל, יש מלגה לאומנית ימנית, תחת אותו שם.
ולגבי יצירתי הנ"ל, אז אין שום קשר בינה לבין פאשיזם.
תגובות