כל מי שמכיר אותי אפילו קצת יוכל להעיד שאין הרבה יותר מביך עבורי מאשר הווידוי הבא. בדרך חזרה הביתה, אחרי שטיפסתי על צד אחד של העיר ועמדתי לרדת מצדה השני, ניגשו אלי שני אברכים צעירים. הייתי עם ווקמן והם סימנו לי שהם רוצים לדבר איתי. אחד מהם החזיק בידו מצלמת וידאו ביתית. הוצאתי את האזניות. "יש לך זמן רגע?", שאל. "מה השאלה?", השבתי, מתוך הנחה שבפיהם שאלת התמצאות כלשהי או שהם הולכים לראיין אותי ל"תכלת". האברך, מופתע מכך שלא ברורה לי כוונתו מעצם הפנייה אלי והשאלה אם יש לי זמן, אמר "יש לנו תשעה". לא הבנתי למה הוא מדבר בתשלומים, והנהנתי בראשי כמאותת לו שימשיך. הוא הסתכל אל חברו ואז שוב אלי ואמר "אנחנו צריכים עוד אחד למניין, אתה יכול?". "אה, לא לא, ממש לא", התנערתי בחיוך מההתנדבות שכמעט נכפתה עלי. לא הבנתי איך נראה להם שאני יכול לתרום להם במשהו. הם לא הסתכלו עלי לפני ששאלו? הופתעתי מהרעיון ששני דוסים – לא כיפה סרוגה, ממש דוסים – עשויים לרצות אותי במניין שלהם. "נו, בבקשה, תעשה מצווה", דחק בי הראשון. "לא, אין סיכוי, תמצאו מישהו אחר", כמעט התנצלתי, והתחלתי ללכת. "לא נמצא, אתה יודע איך זה כאן, מלא רוסים". "בכל זאת, ממש לא אני". "בטוח?", שאל השני כשכבר התחלתי להתרחק מהם. "כן, ביי", עניתי. "כל טוב לך". "גם לכם". אבל זה, מן הסתם, עוד לא הקטע שמביך אותי, וגם לא העובדה שהרגשתי צורך להימלט משם עד שכמעט נדרסתי בחצותי את הכביש (זה היה יכול להיות די משעשע אם הייתי נדרס לנגד עיניהם כה סמוך לסירובי לקיים מצווה). מיד אחרי שסיימתי לחשוב על תשובות שנונות שיכולתי לענות להם (כמו: "רק אם תבואו איתי אחרי זה למסיבת גייז"), התחלתי להרהר שאולי זה לא סתם, ההצעה הזאת. אתם יודעים – מאותם הרהורים על המקריות ועל הגורל בעולם. אווירה תנ"כית אפפה אותי כשהתחלתי לחשוב על כך שרק במקרה אני נמצא שם בעיר, ובמקרה החלטתי לחזור ברגל ולא באוטובוס, ולעבור דווקא דרך שם אחרי שעצרתי בדרך לקנות אי-אילו דברים, כך שהתזמון והמיקום, והעובדה שחָסַר להם רק אדם אחד למניין – כל אלה, גרמו לי לעצור ולחשוב שאולי, רק אולי, הייתי צריך ללכת לשם, לכמה דקות, אולי זה היה ממלא אותי במשהו, אולי זה באמת היה תורם משהו לכמה אנשים ולעולם הרוחני שהם מאמינים בו. אולי באמת יש אלוהים, ועכשיו אחרי יום כיפור, שיותר מדי אנשים צמו או היו בסדר במהלך השנה, הוא עושה מקצה שיפורים, בוחן כמה, כדי לנפות אותם מהרשימה. כן, אולי זה היה טסט אלוהי. כמעט שהסתובבתי וקראתי אחריהם שיעצרו, שאני מוכן, שרק לא יצפו ממני ליותר מדי. שאין לי מושג מה עושים בזה אבל אם הם צריכים בן זכר (נניח...) שיעמוד ויגיד "אמן" עם כולם, אז אני מוכן. כמעט שהתחרטתי על שהייתי כל כך נחוש לסרב, על שאיני בקיא ברזי המניינים, שכן בעולם הריקני והחומרני שאנחנו חיים בו, עם כל הצרות שיש, וכל הסבל והצער, אולי באמת לא יזיק אם יותר אנשים יתפללו, למשהו, למישהו. מי יודע, אולי בפעם הבאה שתזדמן לי הזדמנות כזו, אני אסכים (ואל תתפסו אותי במילה).