אותו הדור בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו בנ"י ממצרים היה זה עוד יום שרבי בחצר המלכותית, בין משלחת השלום מארץ כוש לנציג הסתדרות הסוחרים המדיינים, היה ניתן להבחין בשתי נשים פשוטות שהצטופפו להן בלובי המלכותי מתבוננות שוב בשומר הגברתן שגרר אותן הנה בציווי המלך. הן לא ידעו מדוע זומנו לכאן, והצליחו לחלץ מ'חאר טום' היועץ המלכותי, כי "מדובר בדיון בנושאים גינקוסיידים" - מונח שלא היה להם שמץ של מושג מה הוא אומר, ולמעשה שיערו שזו המצאה נוספת של היועץ הערמומי. לאחר שעה וחצי של המתנה ראו את חאר טום מתקרב אליהן, "שפרה, פועה, תורכן הגיע". הן הוכנסו פנימה וראשן הסתחרר למראה הגודל וההדר המלכותי. ממולן בסוף האולם המפואר, ישב פרעה על כסא המלכות המוגבה ונראה משועשע מהסיטואציה, 'בוודאי' חשבה פועה, גם אני הייתי משועשעת אם הייתי רואה שתי שפחות מזומנות לדיון גינקוסיידי' היועץ רכן למלך שלחש לו כמה מילים, הוא הנהן ופנה אליהן "כה אמר פרעה מלך מצרים", הכריז בפאתוס "בילדכן את העבריות וראיתן על האבניים ("אבניים?" לחשה פועה בשאלה, "השולחן בחדר האוכל" ענתה שפרה) אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה" סיים יועץ המלך. המלך נפנף באצבעותיו, מסמן להם ללכת, וחזר לשחק בפרמידה ההונגרית שלו. הן יצאו מהאולם בליווי היועץ, כשמבט מוטרד על שתיהן. 'די הגיוני' חשב לעצמו חאר טום, 'גם אני הייתי מוטרד אם היו מצווים אותי לעשות דבר שכזה. נו.. מה לא עושים למען בטחון ה..' כאן נקטע חוט מחשבתו כששפרה פנתה אליו "אפשר לפחות לדעת מה גרם לעוול הנוראי הזה?" "אני משתתף בצערך, אך הלמא"ס - הלשכה המרכזית לאסטרולוגיה גילתה כי בימים הקרובים יוולד המושיע של העם שלכם, הוא יגרום לצרות בקנה מידה עולמי, והוא יכול אפילו להחזיר אותנו לתקופת שפל בסדר גודל של שבע שנות הרעב" הצטמרר. "הוד חרטומך! עם כל הכבוד!" צעקה שפרה בעודה מטיחה את אגרופה על השולחן המלכותי, "איפה אנו חיות? במגדל בבל?? אנחנו לא חיות פרימטיביות מתקופת האבן, אנחנו כבר באלף חמש מאות לפני הספירה! האפליה המינית הזו היא עוול שאין כדוגמתו, כל אשה יכולה להיות בדיוק כמו כל גבר בעם ישראל!" "אני מצטער אב... מה אמרת בדיוק?" שאל טום, מנסה לעכל מה ששמע. "אין שום סיבה לאפליה המזעזעת הזו, אנו דורשות שיתייחסו לכלל הבנות בדיוק כפי שמתייחסים לבנים! כל יחס שינתן לבנים, מגיע גם לבנות!" "טוב.. אני לא חושב שיהיה אפשר לסדר את זה, אבל אראה מה אפשר לעשות" ענה החרטום, מבולבל לא מעט ממהלך הדברים. <לאחר שבועיים> "אדוני המלך, נשים? מעם ישראל? הן חיות פרימיטיביות! הן יולדות במהירות ואי אפשר לסמוך עליהן בכלום.. נשים, הוד מלכותך, נשים.. מה אתה יכול לצפות". "הראנו לו" אמרה פועה בעודה יוצאת מהאולם הכבר-לא-ממש-מרשים, מרוצה מהתרגיל שהגתה. "אכן, אבל אי אפשר להמשיך כך, הגישה המצרית השובניסטית הזו חייבת להיפסק. אנחנו יוצאות ממצרים ולשם כך אצטרך את עזרתך ובעיקר אזדקק שתשגיחי על אחיך הקטן" הוסיפה שפרה. "אח קטן? אין לי אח קטן" "עדיין לא" הפעם, כשיצאו מארמון המלך הבעתן היתה שונה לחלוטין – הבעה של חירות.