דניאל היה מבסוט מהתשובה שלי לשאלה הניצחית של "שדכנים" אחרי שהדייט שאירגנו יצא לפועל: "הוא בחור מיוחד מאוד. אנחנו ממשיכים". עד הדייט הבא שלנו שוחחנו הרבה בטלפון. גם בטלפון הורגשה הנוכחות שלו, ההיא, המהפנטת. עם זאת, דרך אמצעי התקשורת הזה, היה לי קל להחשף הרבה יותר. קבענו להפגש שלושה ימים לאחר תשעה באב. ובמשך תשעת הימים שוחחנו בטלפון שיחות ארוכות. הוא בעיקר הקשיב. "אני לא מבין... למה פחדת להפגש איתי?" "כי... אתה מבוגר יותר במספר לא מבוטל של שנים. ואתה צלם...- תחום שאסטטיקה ויופי הם אלמנטים בולטים אצלו, ואני לא בדיוק אידיאל היופי הנשי" "אני מבין. ואם אומר לך שבעיני המקצועיות והאנושיות יש לך פנים מהיפות שראיתי, וראיתי הרבה, תאמיני לי?" "לא. כי אתה לא צלם מוכשר..." צחקתי. "אבל דניאל אנר לך שאני בחור נצויין! את חייבת להאנין לעובדה הזאת לפחות!" צחק בקול. "הנבטא שלך ננש חלש, בחור. נאיפה אתה, נֵארחנטינה?" "לא. מֵחיקו..." בצד הרגעים העולצים האלה, היו גם שתיקות ואמירות של כובד ראש ולצד אלה- דיבורים בעלמא. "איזה מזל אתה?" שאלתי באחת הפעמים. סתמית. "את מבינה בעניינים האלה?" שאל מיד. "יואווווווווו. אל תתחיל. אמרתי לך אין לי ולו חצי מושג בתחומים מטהפיזיים, רפואה אלטרנטיבית וכדו'...- אתה ממש בעניין הזה, הא?" "אני נמשך לתחום הקבלה. זה נכון". לעזאזל. הוא בטח שמע את ההירהורים שלי כי מיד הוסיף "אל תדאגי, לא מדובר בתחום הקבלה המעשית..." "זה עדיין לא משהו שמוצא חן בעיני, ציון. אבל אם דרך זה הגעת למה שהגעת- יופי לך". שתיקה. "אז... איזה מזל אתה?" שאלתי שוב, פחות מתוך סקרנות, יותר מתוך להט להעביר נושא "אריה" "וואו. זה ממש עכשיו, לא? אז אתה בן... 38, נכון?" "לא". הו, כמו כולנו. ככל שאנחנו מתייששים אנחנו מעגלים למטה- עד יום ההולדת עצמו. "בן 39" "לא. בן ארבעים". ------ "ציון. אני בדרך לנתק עכשיו" "לא... בבקשה... תקשיבי לי. דניאל לא דייק בפרטים ואני, איך ששמעתי את הקול שלך בפעם הראשונה, ידעתי שאני חייב לפגוש אותך. הבנתי כבר מהשיחה הראשונה שהמידע שקיבלת מוטעה אבל ידעתי שאם אפריך אותו- לא תרצי להפגש איתי בכלל... ואני גם לא נראה בן 40... חשבתי שזה אולי יעזור לי" שעתיים לאחר מכן עוד שוחחנו... איכשהו לא יכולתי לוותר עליו, אם כי משהו בתוכי אמר לי שזה לא ילך. ולא בגלל הגיל. הפגישה הבאה הייתה בחוף פלמחים. בעבר הוא צילם שם המון ומאוד אוהב את החוף הזה. אני יודעת שתיאור פסטורליה של טיול לאורך החוף עם צבעי שקיעה ברקע ישמע כעוד סצינה מאיזו גחמה הוליוודית רומנטית. אבל זה מה שהיה שם. הלכתי יחפה עם מתנה ארוזה בידי וכשהתיישבנו מול השמש השוקעת- נתתי לו אותה. נגזרת ממוסגרת שעשיתי עם פסוק ריה"לי ידוע. כשחזרנו לאוטו נחתכתי בכף הרגל מאיזו זכוכית שהייתה בחול. בטלפון יום לאחר מכן הוא אמר שהוא לא רוצה להשמע מליצי אבל הוא ממש הרגיש את הדקירה כשנפצעתי. המשכנו להפגש חודשיים. פגישות קסומות ממש. אבל משהו העיב על הקסם הזה. לאט לאט התברר לי כי המטרות וההשקפות שלנו רחוקות מלהיות משותפות. הייתי צריכה לקבל החלטה. לפני שהמעורבות הרגשית שלי, העמוקה בלאו הכי, תגיע לשלב בו לא אוכל להחליט בשכל את מה שהכי נכון לעשות. המשפחה שלי לא ממש תמכה וציון עצמו היה מבולבל מאוד. אבל דווקא הבלבול הזה שלו- הבהיר לי הכל. הפגישה האחרונה שלנו הייתה אצלי בדירה. הוא הביא לי איזה מבער לקטורת. שמח לראות שאני אוספת מבערים ושיש לי תמציות ריחניות בדירה (לשוא הסברתי שזה נטול משמעות רוחנית. סתם ריח טוב שנותן אוירה טובה לדירה...) הריח שבחרתי לנסות איתו את המבער היה של יסמין. עד היום אני נזכרת בשיחה ההיא שלנו, האחרונה, כשאני מריחה יסמין. ולא היינו צריכים לדבר הרבה. הבטנו אחד בשניה והתחלתי לבכות ולהגיד שבעולם מושלם- הקשר הזה היה מצליח. אבל אני לא מתחברת לעולם שלו והוא מנותק כמעט משלי. הוא חייך. "אבל הוא הצליח. אני מבטיח לך שמה שהיה צריך לצאת מהקשר הזה- הצליח". נפרדנו כחברים טובים טובים. לפני החתונה שלו שהייתה שנה מאוחר יותר, פגשתי אותו כדי לתת לו מתנה ולאחל לו את כל הטוב שבעולם. ולפני כמה חודשים נולד לו בן. אבל מכל הסיפור הזה, אני זוכרת, איך שכשהוא יצא מהדירה ורצתי לחלון לראות אותו נכנס לאוטו ונוסע שמתי רוקפור, שיר מספר 2, ושאלתי את ריבוני בשקט, כשהדמעות מטשטשות את המכונית שלו, שאט אט התרחקה ממני, "למה לא, למה לא, למה לא יבוא כבר עכשיו- מה שבטח יבוא מחר מה שבטח יבוא מחר מה שבטח יבוא מחר"