כמו בכל שבת שניה, הוא חוזר מהישיבה ביום חמישי בערב. מאוחר מאוד בערב. מניח את התיק בעדינות, מנסה להיכנס בחשאיות. שלא יבחינו בו. מבט חלמני על הפרצוף, לא מסוגל ללכת בקו ישר. נכנס למטבח, מתעלם ממני לגמרי, פותח ת'מקרר, מוציא מילקי ומתחיל לשיר לעצמו את אחד השירים של אלתרמן. כמה פעמים שראיתי את הסצנה הזאת. הוא, נכנס בשעה לא רציונלית, מעופף, שר לעצמו, רוקד (במקרים קיצונים),דוגרי- מאוהב. זה תמיד ככה בימי חמישי בערב. בבוקר יום חמישי הוא נוסע מהישיבה לירושלים, משאיר את התיק שלו אצל סבתא, והולך לתחנה מרכזית כדי להיפגש עם רעות/ אורטל/ איילת וכו', מזמין טוסט סופר מיוחד עם חמאה מעל ב"קרפ צרפתי", ופרוזן יוגורט עם תאנים, פטל, ופרות אקזוטיים אחרים למיניהם. הבנאדם צפוי. אין! חוזר לסבתא, וקורא לה בטעות "אבא", לוקח את התיק, וחוזר הביתה באוטובוס של 11 בלילה. (תשאלו- "כמה זמן אפשר להיות באותו הדייט?" מה נראה לכם? שהוא פגש רק בחורה אחת? אצלו זה כמו מרתון.) ואני, צוחקת לעצמי, מחליטה לברר על אירועי הערב. "שוב יצאת לדייט? אתה בכלל זוכר מה שאמרת לי לפני שבוע בערך- 'החלטתי לקחת הפסקה מדייטים לחודשיים הקרובים', הפסקה- עאלק!" "אני יודע, אבל אם אני לא אתחתן בקרוב, דודה שלך תבוא ותשדך לי את כל מכללת אורות" מנסה לשכנע אותי, או/ ו את עצמו. -"נו... איך היא? נשמע רציני אם הזכרת את המילה חתונה..." ואני, כולי ציפיה לשמוע על אסתר/ מרים/ צופיה או סתם מישי שהוא עוד לא הזכיר. - "יאללה, גריזלדה, תפסיקי לשאול שאלות. את באמת מתחילה לעצבן אותי. לא עניינך וזהו." והוא, יורד למטה לחדר וטורק את הדלת. יום למחרת, ואני עולה למעלה, ומוצאת אותו קורא כרגיל את המדור "לא כלה דרכנו" במקור ראשון. אמרתי לכם כבר- הבחור צפוי מראש... לפחות הוא לא בקריזה של שנה שעברה, בלהקשיב לתוכנית של "ורדה תזרקי אותו ז'קונט". "הי תמי" אבא אומר, מנסה להוריד חתיכה של פיצה מאחד הכלים בכיור החלבי. הוא מושיט לי קערה עם סלט. קערה גדולה עם סלט. ואחי היקר מזהיר אותי בפעם המליון- "גריזוש, אל תקחי הכל. את לא תסיימי את זה בחיים." ואני מחזירה- "ואתה לא תגמור לדייט בחיים". יו איך שנגעתי בנקודה רגישה. -"רדי ממני כבר" הוא אומר בהתרסה. "לא עניינך וזהו." "מה לא עניינה?" שואלת אמא בחלוק הלילה שלה ונכנסת למטבח. אחשלי כבר יצא מהחדר לפני שגמרה את המשפט והלך לעבר חדרו. אחרי שכבר נרגע, נשלחנו שנינו לזרוק את הזבל . "מי היתה הבחורה שהתקשרה אליך לפני כמה דקות?" שאלתי בתקווה לסחוט ממנו דיטלס. לפני שהספיק לענות, צלצל הפלאפון שלו- "הי שלומית. לא. אני לא יכול לדבר עכשיו בחופשיות. טוב. אז מחר? נראה כבר. אני אאסוף אותך. כן, גם אני אוהב אותך. טוב. ביי." והוא מחזיר את הפלאפון שלו לכיס. "אז- שלומית, כן?" -"יו, את לא מניחה לרגע..." -"מה ציפית? אני מספרת לך הכל, ואתה- כלום." -"כבר שכחת מה קרה כשסיפרתי לך על מירב?" -"מה קרה?" -"מה קרה?!? אתן נהייתן חברות והתחלתן לרכל לי מאחורי הגב! אפילו הצעת לה נישואים בשמי, לעזאזל!!!" -"יו... ביג דיל. תצא מזה!" -"ושכחת מה קרה עם דקלה? רק סיפרתי לך שהלכנו לראות איזה סרט, וסיפרת לכל החברות שלך, שסיפרו להורים שלהם, ששאלו אותי מתי האירוסים!!!!" -"אתה מזה מגזים! בחיי!" -"ומה עם אפרת?!?!?" (פרצוף מבולבל) -"תני לי לרענן את זכרונך- לא הנחת לי לרגע עם כל השאלות שלך, ואפילו סיפרת על זה לאמא!" -"גם אתה היית אומר לה. אתה לא בנוי להחזיק סודות, אז אני פשוט עוזרת לך לשפוך את אשר על לבך." (גיחוך מצידו.) הדרך חזרה הייתה יחסית שקטה. כמה מטרים לפני הבית שאלתי- -"אז יש חתונה?" -"ידעתי! את לא מסוגלת לשלוט בעצמך!" -"הי! אתה אמרת שאתה אוהב אותה, אז סבבה." -"את הקשבת לי?" -"עמדת ממש לידי! איך אני לא אשמע בדיוק?!?" הוא נכנס לבית עצבני. טורק את הדלת מאחוריו, משאיר אותי על המדרגות. ואני, האחות של המדייט, יודעת טוב מאוד, שהשבת הזאת אני אצליח לשבור אותו. כמו בכל השבתות הקודמות. מתי ייקלוט שאנחנו, האחיות של המדייטים, תמיד נדע הכל (אם לא יותר). כי כמו שהוא אמר בעצמו- "רווק, מה הוא מבין".