והיה בו מן מתק ברגע ההוא הייתה בו תחושת נצחון, גם פורקן אך מרים וקשים רגעי מני אז כי הקרבתי הכל- כקרבן. העלתי על זבח את החן והיופי את רגשות הלב, אהבה של אמת ורגעים עדינים, מלאי רוך ללא דופי כיליתי באש המוקד. להב המאכלת לא חס לא ריחם על שעות ידידות וקרבה ועתות תמיכה, בשל צער אילם נשרפו לאטם בלהבה. ...וכעת, דוויה בוכיה וכואבת לאחר היתמר העשן למרחב ארכון ובשקט ביד כה אוהבת אאסוף את האפר- כתינוק נאהב...