אוהב את שעות הבוקר הקלות האלו, שבהן שום ריצה מטורפת לא נשקפת מחלוני, שאם אתה חווה אותן במהותן כשאינך כבול למסגרת בגיל 17, אתה בטח חולה שלא הלך היום למקום שבו הוא לומד, או מתחלה, או אחד שנשר, כי חשב שעבודה בשוק עדיפה לראש הדפוק שהאמין שיש לו. אוהב את הרעב העדין הזה שמכרסם בבטן בשקט, אחרי שלא אכלת כלום מהבוקר וזה לא כזה קריטי כי הבוקר עדיין ער, מניח לך להימצא לפני כאבי הראש מהרעב, לפני הסחרחורות והחולשות. אוהב לשבת ככה על כיסא העץ, אבל רק כשמאחורי שמיכה או כרית, כי אחרת כואב הגב, ולכתוב ישירות לחלון הוספת היצירה את מה שיוצא לי מהלב, ולא לכעוס או לבכות, אלא להתרחב אל מעבר לגבולות האני. אוהב לשרוק סתם ככה, תמיד, לטייל בלילה עם בוני, כלבי האהוב, ללכת על הכביש ולשרוק, או לשכב באנדרטה ליד התחנה המרכזית בירושלים ולשרוק, לבוש בחולצת חורף ומכוסה בכובע, שיש לי חולשה לרקדנים, ולא, לא, לא תבושי ולא, לא, לא תיכלמי. אוהב את מה שאי-אפשר לכתוב עליו, שחומה של סודיות ורגישות ועדינות מגוננת עליו, וגורמת לי להתרחק, בכניעה מסויימת, בדמיעה מסויימת, בהבנה מסויימת. אוהב לחפש דברים לאהוב, ולמצוא אותם. גם אם הם לא נשארים שלי. ...