[ליצירה]
ליאורה
לא כל מדרש יש לקבלו. וודאי לא בעת הזו,
מדרשי אגדה בדרך כלל נועדו לשמש גחלים לוחשות לדורות ראשונים להנחם ול"התחמם" בהם לאור מוראותיה של הגלות הארוכה.
וכל זאת, עד יגיע השלב הראוי במסגרת התהליך ומלאה הארץ דיעה את ה'.
לכן גם לטעמי המושג "מדרש" נולד מצירוף של "מדי - רש" כלומר תיזה שתולדתה מחמת לקונה חוסר "עניות" שבידיעה ברורה.
על כל פנים לא כל מדרש מקבלים אותו כפשוטו וניתן בעמל לפרש בסופו של דבר את המדרש כמטפורה
[ליצירה]
לניצן ופרח זו האמת במערומיה, ללא כחל וללא סרק.
זה - לא יצירה ולא סיפור .
גם הכותרת "רשימת מכלת של חיים" , מנסה לרמז על ראשי פרקים בלבד. ללא כל מגמת "סוף" ספרותי.
ושוב ,זה סיפור אמיתי.
והוא נרשם בהקלדה ספוטנית, בהתהוות ממש, ללא כל כוונת "יוצר" ויומרות של יצירה.
לבד אולי מרצון לפרוק ולחלוק ואולי לעורר מהרהוריפ פילוסופיים, שלעיתים בין שני נקודות שהן לעיתים אחת [ אלוקים מכאן ואבא מכאן] האדם נקלע לעיתים לריק נורא ובלתי מובן
[ליצירה]
שיר בהמתנה נמחק ואיננו ! ! !
להלן שיחזורו:
בטיילת
מול אופק של כיפה מוזבהת
והרמון הניצב לתל - פיפיות
הרוח שרקה לי
בנקב הכובע
שיר של רועים
פיזזה עדיי
במחול של שרפים
הלכה עליי בקסם של נביאים
כי מהרה, מהרה
ארמון על מכונו ישב
והיכל ה'
לתלפיות
[ליצירה]
לגוד. מקווה שהפעם משכנע
בס"ד.
אני מקווה שהדברים הפעם משכנעים יותר .
ראשית לבקשתך להלן הפסוק בחומש דברים ט'[20]:
"ובאהרון התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרון בעת ההיא".
הביטוי : "התאנף מאד" אנינו קל -כלל ועיקר.
רק לסבר את האוזן כשמשה מתאר את כעסו של הקב"ה כלפיו אותו הכעס שהוביל לגזרה של אי הכניסה לארץ הוא משתמש אך בביטוי "התאנף". ולא די בכך, מיד אף עדן את הדברים באותה הנסיבה המקלה לאמור : "התאנף בי על דבריכם".
אז איך נהין , לפחות מהבחינה הרעיונית להמשיך ולעצום עיניים ול"איין" בק"נ טעמים ותירוצים את אותו "גזר הדין" אשר בוטל רק בגלל תפילתו האולטמטיבית של משה.
אין זאת אומרת שמשה לא עשה שימוש בכל אותן נסיבות מקילות שהעלתם בתגובותיכם.
אך גם עצם ההתעלמות של הקב"ה , בכך שרק בדיעבד משה מזכיר זאת, היא גם הנותנת לכאורה, כי כעסו של הקב"ה בבחינת "התאנף מאד", היה כל כך רציני. שעם כל הכבוד אי אפשר להתעלם ממנו.[כדי הטיעון שרק עם ישראל נענש...]
הקשר שבין ה"זהב" כמייצג את פסגת החומר ובין אלוקים" המייצג את פסגת הרוח, הוא לכאורה ברור למדי.
מדובר במתח מובנה של תנגודת.
לכן הקב"ה ציווה : "לא תעשון עימדי אלוהי כסף ואלוהי זהב". יותר משכיוון לאותם דורות לענין הצלמים מכסף וזהב כיוון לימינו אלה , שלא להגרר לגרוע מכל שבשאיפת החומר עדי שיאה [התשוקה לזהב בכל מחיר] אנו שומטים מידינו את ה"אלוקות" ואוחזים באותם אלוקים אחרים המגולמים במיטב החומר : "הזהב".
זה מה שקורה לדתות מושחתות .
וזה למרבה הצער, הסכנה הרובצת לפתחינו . שהרי כל מי שנסחף אחר תאוות הבצע והממון לא רק שזונח הוא אלוקים חיים, אלא שעובד הוא אלוקים אחרים שעשה במו ידיו
[ליצירה]
אין שחור ולבן
התלבטתי מאד אם להגיב.
ובכל זאת
אני ילד מעברות, שאולי שפר גורלו לראות את אותה התמונה משני צידיה - כך שאני יכול להסכים כמעט עם כולם
אישית לא חשתי את מוראתו של השד העדתי.
אבל סביבתי הקרובה שידרה תמיד דלות וחוסר אונים לעיתים גם של עושק וניצול.
לעולם לא אשכח כיצד אבי המנוח בשביל לקבל עוד יום עבודה, או בשביל שירשם לו עוד שעת עבודה שמימלא הייתה עבודת דחק של חצי יום.
צריך היה לשחד [לפחות בעיניי שבדיעבד]
את המנהל העבודה האשכנזי בכך שהיה הולך לעשות לו ניקיונות בביתו שלו.......
וכנראה בשביל לא לפצוע את נפשינו אנו הילדים היה אבי מרגיע ואומר כי הוא עושה זאת מרצונו משום שאשת המנהל נפטרה ואין מי אשר ינקה לו את ביתו
תגובות