עיר זרועה טרשי אבנים
ומלט אני
זרועה בתוכה
מיום היוולדי
אני את אבניה
מתפללת.
על צוק הסלע הבודד
בים שלטי החוצות ושדות הבניינים נטויי הצוואר
מוצאת ניחומים בכיכר.
הטבע העירוני אותו
אני
יוצאת לנשום כדי למצוא מרגוע
לאנשים הפנימיים
לרחשים המתהלכים על בהונות
-תמיד שוקקים.
אנשי שלכת נטחים במדרכה.
---
אם מישהו יכתוב
אי פעם
על הילדה העצובה
לא יהא זה לעולם
פיצוי לשתיקתה
רק ניקוב זעיר,
לא מורגש
בהילת הבדידות
---
אני כותבת על ילדה עצובה שבי, ומה טעם לכתוב על דמעות
כשמגיל שש או שבע או שמונה
הן נותרו מקודשות לטקסים חגיגיים
והצגות של רגש.
לכו, כנסו את כל היהודים שבתוכי
(היום יוצאים למלחמה.)
תגובות