שיפט, שיפט, אנטר. הרגתי עוד ארנב.

זה המשחק החדש, שקיבלנו יחד עם המחשב. לקחנו אותו לתיקון, כי הוא נתקע כל פעם שהיינו פותחים את האינטרנט. תיקן אותו אחד יוסי, בחור רזה וקרח, שאפשר לראות עליו שהוא חנון מחשבים מוזר כזה. צעיר, ממושקף ולבנבן, כזה שבודק את המחשב שלך דרך הזגוגיות העבות של המשקפיים, ודרך הסוודר הסגול והמכוער שאמא שלו סרגה לו ליומולדת. כשקיבלנו חזרה את המחשב היו שם עוד כמה משחקים שלא היו לנו קודם. היה איזשהו סוג של טטריס, עוד כמה משחקי קלפים סטייל סוליטר, שאתה משחק בהם רק כשממש משעמם לך, ומשחק אחד ממכר שבו אתה משחק מין יצור כזה, שאי אפשר להיות בטוח אם זה כלב או שועל או סנאי, ואתה מסתובב עם רובה בשדה תלת מימדי עם גרפיקה גרועה, והורג ארנבים קטנים ולבנים.

בעצם, הארנבים נראים נורא תמימים בהתחלה, עשויים מהמון המון פיקסלים קטנים ולבנים, מדלגים להם בשקט, מזיזים את האף שוב ושוב בתנועה שחוזרת על עצמה, קופצים להם בעזרת אנימציה צולעת קצת ואוכלים חסה וירטואלית או משהו כזה. אבל בעצם, אם מתקרבים יותר מדי לארנב אחד, כל הפיקסלים הופכים תוך שניות מלבנים לאדומים, והוא חושף שיניים תלת מימדיות חדות, וקופץ, עדיין כמו ארנבון קטן וחמוד, לטרוף אותך. לכן צריך להרוג אותם כשהם עוד קטנים ולבנים.

כשמשחקים בזה בהתחלה זה נראה משחק סדיסטי ואכזרי. אתה הורג יצורים תמימים וחפים מפשע שמעולם לא פגעו באיש, ואתה מרגיש רע עם עצמך, וקצת כועס על מי שתכנת את המשחק הזה. לא יכולת להוציא את התסכולים שלך אחרת? לא יכולת ללכת לאיזה טיפול, ולא להכריח אותי לרצוח ארנבונים? מי מכריח? אני עונה לעצמי, הרי אתה בחרת לשחק במשחק הזה. אם לא מוצא חן בעיניך תסגור את החלון.

על הפעם הראשונה ששיחקתי בזה חשבתי, מה בעצם יקרה אם אני לא אהרוג אותם? אם אני אהיה כלב-שועל-סנאי טוב ולא ארצח אותם בדם וירטואלי קר? בדקתי. וברגע שהתקרבתי לאחד מהם יותר מדי, הוא הפך לארנב אדום ומפלצתי, וטרף לי את הדמות. ברגע שזה קרה הפסקתי לרחם עליהם, עדיין חשבתי שלא תזיק עזרה מקצועית למי שיצר את זה, אבל כבר לא הרגשתי רע עם עצמי ולא ריחמתי עליהם. הם היו זאבים –ארנבים- בעור של כבשים –ארנבים-. נראים תמימים, אבל רצחניים. כמו הילדות הקטנות בסרטי אימה, שבחרו לתפקיד שלהן את השחקנית הכי חמודה שמצאו, אבל היא משחקת רוח רפאים חולנית שמדממת מהחור הריק שפעם הייתה בו עין תכולה יפה.

למשחק אין שלבים, גם אין בו כמעט שום נשק אחר חוץ מהרובה שיש לך תמיד, ומעוד איזה סוג אחד או שניים של כדורים, שאתה אוסף כשאתה הולך דרכם. הוא לא מעניין, והגרפיקה שלו חרא, אבל הוא ממכר. אני יכול לשחק בו שעות, יכול לדבר עם מישהו בטלפון ותוך כדי זה לשחק. כבר קשה לי קצת לשחק במשחקים אחרים, מפני שהאצבעות שלי רגילות להיות בתנוחה הזאת, הזרת על החץ למעלה, האצבע על השיפט והאמה על האנטר. והיד השניה לוחצת על קונטרול בצד השני של המקלדת.

שמעתי פעם שקרה מקרה כזה, שמישהי שיחקה יותר מדי במשחק מחשב כלשהו ונהייתה לה פריחה בעפעפיים או משהו כזה. אני פוחד שגם לי זה יקרה, שהארנבים יעשו לי פריחה על העפעפיים, או יעשו  לי אפילפסיה או יעוורו אותי. כשאני מתחיל לחשוב על זה אני מתחיל לפחד, אבל אז אני שם לב שאיבדתי ריכוז במשחק ושעוד שלוש שניות הארנב מולי יהפוך למפלצת. אנטר, קונטרול, הוא מת. משם אני כבר שוב בתוך המשחק, בוהה בארנבים המרצדים בעליזות על המסך ואצבעותיי זזות מעצמן. יודעות איפה כל אחת לוחצת.

לפעמים אני באמת משחק יותר מדי זמן, וכשזה קורה, לפעמים אני חולם על ארנבים בלילה. לא שאני בתוך המשחק או שאני יורה בארנבים, אבל פעם אחת חלמתי שאני הולך לחנות חיות לקנות אוכל לכלבה שלי, ובחנות חיות יש כלובים עם תוכים, אקווריומים עם דגים, כלובים של אוגרים ושרקנים. וגם ארנבים. אבל הארנבים בחלומות שלי הם כמו הארנבים במשחק, כאילו-תלת-מימדיים, כל הזמן קופצים באותה אנימציה גרועה חוזרת על עצמה ואוכלים חסה וירטואלית. ואז אני אומר משפט טיפשי כזה, שבחלום נשמע הכי נכון והכי הגיוני בעולם, שבעצם כשחושבים עליו כשערים הוא לא אומר שום דבר.

לפעמים אני חולם שאני לוקח את הכלבה לטיול בצהריים, קושר אותה לרצועה ויוצא. ואז במעלית פתאום באמצע הדרך, היא הופכת לארנב קטן וממוחשב, שזז באותה צורה מכנית שנמאסת על העין שלך אחרי חמש דקות. ובחלום זה לא מפריע לי, והארנב יוצא, מתרוצץ קצת בחוץ, ואז אני מחזיר אותו הביתה, וגם הרצועה נהיית וירטואלית. ואני הולך בטבעיות כזאת, כאילו כל חיי אני מגדל ארנב מפוקסל בבית ומוציא אותו לטיולים.

כשסיפרתי על החלומות האלה ליניב הוא אמר שאני צריך עזרה ומהר. והוא גם הציע שאני פשוט אמחק את המשחק מהמחשב שלי ולא אשחק בו יותר. אבל לא רציתי. זה לא היה כזה נורא, כולה משחק טיפשי. אני יכול לא-לשחק גם בלי למחוק אותו.

הפסקתי לשחק, אבל המשכתי לחלום בלילה על ארנבים. כשעשיתי משהו לא מעניין וישבתי ליד המחשב, היד שלי נעה על העכבר כמעט אוטומטית לכיוון האייקון עם הציור של הארנב, כל הזמן היו תקועים לי במוח הארנבים הארורים האלה. לא יכולתי להוציא אותם ממני. ובשלב מסויים לא רק שחלמתי עליהם, גם מדי פעם, כשהייתי עייף או סתם לא מפוקס, הייתי מסתכל לאנשהו ורואה ארנב לבן ענקי באנימציה של תלת מימד.

כשזה היה קורה לי, הייתי המום מכמה שאני מושפע וטיפש, והייתי מייעץ לעצמי להשלים כמה שעות שינה. אבל בעצם, איפשהו בפנים ידעתי שזה לא בגלל שאני עייף או לא ממוקד, אלא בגלל שהפסקתי לשחק. שאם לא הייתי מפסיק לשחק, הארנבים הממוחשבים האלה היו נשארים להם בתוך החלון שלהם ולא עושים בעיות. הרי אני חולם על כל דבר, גם על אנשים שבכלל לא פגשתי, אבל סתם ראיתי ברחוב. פעם אחת אפילו חלמתי שהחברה של השכן שלי מנסה לחנוק אותי. ואני בכלל לא דיברתי איתה פעם אחת.

לקח לי הרבה זמן להסביר את זה לעצמי. לא היה בזה שום היגיון. בגלל שהפסקתי לשחק באיזה משחק מחשב לא ממש מושקע, אני מתחיל להשתגע ולראות דברים? זה שטויות.

אבל אלה היו הארנבים שניקרו לי במוח. שהזהירו אותי. בסוף אני לא אוכל יותר להסתכל על משהו בלי לראות ארנב קטן ולבן, ואחרי כמה שניות הוא יפסיק להיות קטן ויטרוף אותי. הם יהרגו אותי בגלל שהפסקתי לשחק בהם. בגלל שאני הפסקתי להרוג אותם.

והייתי אומר לעצמי, איזה שטויות אני מדבר. ארנבים ממשחק מחשב. הם לא קיימים. הם בכלל לא משהו שאפשר לכנות 'הם', הם.. הם אוסף של פיקסלים שמתוכנתים לזוז מנקודה A לנקודה B על המסך.

אבל לא יכולתי לברוח מהארנבים האלה. שיחקתי בהם.

היה אסור לי להפסיק.

מרחוק יכולתי לראות את הגופה שלי מורדת לקבר, את האנשים מסביבי ואת המצבה שלי כפס קטן ואפור. כולם אמרו שהם לא מאמינים. אבל ידעתי שבלב יניב אומר לעצמו: "אמרתי לך. אמרתי לך שהיית צריך להפסיק." אבל מבחוץ הוא בכה כמו כולם, ולא האמין.