בס"ד
"ויחי מתושלח אחרי הולידו את למך שתים ושמונים שנה ושבע מאות שנה ויולד בנים ובנות" (בראשית ה´ כ"ו)
"ויאמר ה´ לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר ויהיו ימיו מאה ועשרים שנה." (בראשית ו´ ג´)
אתמול אבא לקח אותי אל השדות שלנו. הרגשתי שהפעם זה משהו שונה, כי לא לקחנו אתנו כלום. תמיד כשאבא צריך עזרה אנחנו הולכים כל האחים, ולוקחים אתנו כמה בהמות שיסחבו את כלי העבודה, אחרי הכל יש דרך רחוקה עד השדות. לפעמים אם היינו מתעכבים עד מאוחר ואבא היה מסכים, היינו שוחטים את אחת הבהמות לארוחת ערב, וסוחבים בעצמנו את הדברים בדרך חזור, זה שווה את המאמץ. אבל הפעם אבא קרא רק לי לבוא אתו, ואמר לי לקחת קצת אוכל. הלכנו לכיוון השטחים שלנו אבל קצת לפני שהגענו אבא שינה מהמסלול והתחיל לטפס לאחת הפסגות. הטיפוס היה קשה אבל לא רציתי שאבא ישמע אותי מתנשף, אז לא דברתי מילה.
לאט לאט נגלה לי הנוף המדהים וזה קצת הקל על ההליכה. כשהגענו לפסגה, ראיתי שגם אבא מתנשף. הוא עדיין צעיר, עוד לא בן מאתיים, כנראה שזה מהתרגשות יותר מאשר ממאמץ.
אחרי שנחנו קצת, אבא קם והתקדם אל שפת הצוק. הוא עמד שם כמה דקות לבד ואז קרא לי לעמוד לצידו. הוא פנה אליי ושאל: "מה אתה רואה"?
לא הבנתי מה הוא רוצה אבל הסתכלתי.
בעמק הרחב מתחתינו היו כל השדות שלנו, שטחים עצומים של גידולים חקלאיים שאבא השקיע בהם את כל כולו. אחרי שרשרת ההרים שמעבר לעמק ניתן היה לראות את העיר שבנה סבא של סבא. הרבה בתים קטנים שלידם נחל קטן מוקף צמחיה, שממשיך לזרום אחרי הבתים, אל שטחי המרעה והחקלאות של תושבי העיר ההיא. סבא תמיד סיפר איך בהתחלה לא היו כמעט בתים, והאנשים לא ידעו בכלל איך להשתמש בצורה יעילה במי הנחל. סבא אמר שלסבא שלו לקח מאות שנים להקים את העיר ולפתח בה את כל מה שיש בה היום. הוא גם אמר איך קוראים לעיר, אבל אני כל הזמן שוכח. "נו, מה אתה אומר?" ניער אותי אבא מהמחשבות. תיארתי לו את מה שאני רואה- השדות, הבתים, ההרים, הנחל... אבא שמר על ארשת רצינית.
"אני רוצה שתלמד דבר חשוב. את כל מה שאתה רואה לוקח מאות שנים לעשות. במאתיים שנה הקרובות אתה ואחיך תעבדו בשדות. מי מכם שיהיה מספיק מנוסה לטפל בחיים ממש ולא רק בצמחים, יוכל להתחיל לעזור לי בגידול הבהמות. רק אחר כך תוכלו לבנות לכם את הערים- בתי מגורים למשפחות שתקימו... שדות משלכם... תבין, האדם לומד את המלאכה עם הזמן, ובשמונה מאות שנה בערך שמוקצבים לנו אפשר וצריך להספיק הרבה- אתה יכול לשאול את סבא..." אבא המשיך עוד לדבר קצת על כל מה שעוד לא גילינו בעולם וכמה קשה צריך לעבוד ואני הקשבתי. הוא עמד עוד קצת ושתק, אולי נתן לי לעכל.
אני חושב שאת השיחה הזאת עברו ויעברו כל האחים, ואבא קרא הפעם רק לי כדי לתת לה את המשקל המתאים, אבל משום מה הרגשתי בכל זאת גאה.
אחרי כמה דקות הוא הסתובב, והתחלנו ללכת חזרה.
ממש לפני שהגענו הביתה שמענו פתאום קול חזק, כנראה מבין העננים. נתתי לאבא יד וניסינו להקשיב. בהתחלה לא הבנו מה נאמר אבל שנינו שמענו בברור את המילים האחרונות: "ויהיו ימיו מאה ועשרים שנה".
הסתכלנו אחד על השני בהלם. כנראה שהקב"ה החליט שזה מספיק.
--------------------------------------------------
אתמול אבא לקח אותי לקניון. בדרך כלל כשהולכים לאכול בחוץ, אמא מתלבשת יפה, ונוסעים כל האחים ביחד לאיזו מסעדה בשרית אבל הפעם אבא לקח רק אותי. הוא אמר שלשם שינוי נאכל בבית קפה. "שיחת גברים" הוא קרא לזה, וחייך. ישבנו בשולחנות שמחוץ לחנות, ברחבה של הקניון עצמו. אבא הזמין לעצמו איזה קפה קטן ומר ואני בחרתי בשוקו עם קצפת. אבא ביקש גם עוגה אחת לשנינו, ואחרי ששתקנו קצת הוא אמר לי: "אני רוצה שתסתכל מסביבך על האנשים שעוברים לידינו."
לא הבנתי מה הוא רוצה אבל הסתכלתי.
"תסתכל על החייל הזה, אתה רואה את הסיכות שלו? הוא לא קיבל אותן סתם, הוא השקיע בשבילן מאמץ וזמן. והנה, האיש המהודר הזה- עם הפלאפון הכסוף בחגורה, מאיפה יש לו כסף נראה לך? הוא למד מקצוע כמה שנים, התחיל לעבוד ועכשיו הוא יכול להרשות לעצמו..." ככה הוא המשיך להדגים לי על כל מיני אנשים- נשואים ורווקים, מבוגרים וצעירים, מה כל אחד עשה כדי להגיע למה שהוא, ואני הקשבתי. אבא סיפר קצת על אבא שלו, שהגיע לארץ בקום המדינה כשעוד לא היה פה כלום והתחיל את הכל ממש מאפס, הוא אמר לי להסתכל על הקניון שאנחנו יושבים בו ולדמיין שלפני חמישים שנה זה היה בסה"כ הר עם כמה סלעים. "אתה אמנם עדיין בבית ספר, אבל יש עוד הרבה שלבים לפניך- כשתסיים תיכון תלך לצבא, שם זה כבר לא לפשל בציונים בתעודה, זה להתעסק עם חיים של אנשים. אח"כ תתחיל ללמוד משהו, תמצא עבודה, תתחתן, תהיה לך משפחה משלך... מי שרוצה להצליח בכל זה עד גיל מאה ועשרים, צריך להתחיל להשקיע כבר מגיל שתים עשרה..." כשהוא סיים, למרות שזה היה נשמע כמו שיחת מוסר, משום מה הרגשתי גאה, כאילו הוא דיבר אליי כמו אל מבוגר.
כשיצאנו מהקניון, ממש לפני שנכנסנו לאוטו שמענו קול חזק של רדיו, כנראה מאחת המכוניות. אמרו משהו על פיגוע ירי וניסינו להקשיב. לא כ"כ הבנו מה נאמר אבל שנינו שמענו בברור את המילים האחרונות: "ההרוגים הם בני 14.5, 21 ו-23"
הסתכלנו אחד על השני בהלם. כנראה שהקב"ה החליט שזה מספיק.
תגובות