לא לחינם זכו חוקי מרפי לפירסומם הרב. ידוע שחוקי מרפי פועלים באופן עקבי, על כולם, ללא הבדלי דת, גזע, מין, ובכלל. ובכל זאת - אני שייכת לאותו חלק של האוכלוסיה אותו מרפי רודף קצת יותר. כשניסינו, למשל, אחותי ואני לחכות בשני תורים שונים אצל המאבטחים בתחנה מרכזית כדי לבלבל את מרפי - הגיע תוך שניות מאבטח נוסף, שפתח תור חדש, שהתקדם, כמובן, בקצב כפול מהתורים שלנו... ומי שעוד לא השתכנע, שלמרפי יש יחס מיוחד אלי - ודאי ישתכנע בהמשך. ידוע גם, שלמרפי יש משיכה מיוחדת לפעול בתחום הדייטים. כל רווקה מכירה את התופעה: במשך חודשים הטלפון שומר על דממה מוחלטת, כל מכרייך - נשואים למדי, אין שום דייט באופק. ברגע שבו בכל זאת התחלת לצאת עם מישהו - ייזכרו כל מכרייך ומוקירייך באלף ואחד חברים מוכשרים, נפלאים, בעלי חוש הומור ופנויים להפליא, ויתקשרו לספר לך שכרגע גילו את אהבת חייך, שרק מחכה לקבל את מס' הטלפון שלך. כך בכל אופן קרה לי, כשיצאתי עם אריאל. באותה תקופה, למען האמת, לא ממש היה אכפת לי. הייתי עסוקה בלנסות לגלות אם אריאל הוא אהבת חיי. היה לזה פוטנציאל לא רע. הכרנו באוניברסיטה, והיינו ידידים זמן רב לפני שהתחלנו לצאת, כך שנקודת הפתיחה היתה טובה הרבה יותר מזו של כל בליינד דייט, מוצלח ככל שיהיה. הכרתי אותו מספיק זמן, אהבתי את חוש ההומור שלו, הוא היה מקסים, ולמדנו יחד, כך שיש לשער שגם תחומי העניין שלנו, היו די דומים... אם כי, כגילוי נאות עלי להודות שהתקשורת בינינו לא היתה אידיאלית. למעשה, אם תנסו לדמיין שחקן בסרט הודי פוסט מודרניסטי נפגש על המסך עם שחקנית מסרט הוליוודי של שנות השלושים, כאשר כתוביות התרגום נעלמות מדי פעם, ותקבלו תוצאה די דומה לתקשורת בינינו: בעייתית, אבל עם לא מעט רגעים יפים... הקשר שלנו לא ארך זמן רב. לאחר קצת פחות מחודשיים, אריאל נפרד ממני, פרידה יפה ומנומסת. קיבלתי את זה די יפה, בקלילות. כלומר עד שהגעתי הביתה ופרצתי בבכי היסטרי. כשנרגעתי התיישבתי לחשוב על זה. סבלתי אי שם בעברי מלב שבור, והייתי די נחושה בדעתי לא לחזור על זה. שיכנעתי את עצמי שכל העניין לא היה רציני, שמראש ידעתי שאין לזה סיכוי, שלא תהיה שום בעיה להתגבר על זה ולהמשיך הלאה. המשכנו להיפגש, על בסיס יומיומי (בכל זאת - לומדים יחד...), והייתי בטוחה שלאט לאט אני מתגברת על כל הסיפור. אבל בפועל - לאט לאט הבנתי, שכל הסיפור היה כנראה עמוק יותר משחשבתי מראש, וש"להתגבר ולהמשיך הלאה" לא יהיה פשוט. לא נשברתי, דבקתי במשימתי, תוך שירת I'm a survivor נלהבת מדי בוקר וערב (טעם מוזיקלי מחריד, אני יודעת, אבל זה עוזר: כששומעים את המילים I'm a survivor בפעם השלוש מאות חמישים ושתים, מתחילים להאמין. כלומר להאמין שיש בהחלט דברים גרועים יותר מסיום מערכת יחסים) מי שהקשה על כל תהליך ההתגברות הזה, הוא אריאל עצמו, שהמשיך איכשהו להיות בסביבה כל הזמן, לשבת לידי בשיעורים, להצטרף לארוחות צהריים שלי עם חברים ולפתח שיחות קצרות, מנומסות מדי פעם. בשלב מסויים התחלתי אפילו לתהות אולי הוא בעצם מתחרט, אולי יש סיכוי שנחזור, אולי... סיווגתי את המחשבות האלו כמחשבות המזיקות מאוד לבריאותן של רווקות מזדקנות כמוני, והחלטתי חד משמעית שלא. גם הערה של חברה טובה שדרשה לדעת "מה הקטע עם אריאל ואיתך", ו"למה הוא מסתובב מסביבך כל הזמן", לא שינתה את החלטתי הנחושה. בינתיים - כל אותם בחורים נפלאים שהציעו לי רק לפני מספר קצר של שבועות - הספיקו למצוא חברות, להתארס, להתחתן, לרדת מהארץ או סתם להתפוגג ולהיעלם. גם הקרובים והחברים שעד לא מזמן שפעו הצעות - הראו נטיות היעלמות מדאיגות... ------------------------------------------------- מרפי, בינתיים, הלך לישון. ------------------------------------------------- כעבור מספר חודשים לא רב, החל זרם חדש, דק והססני של הצעות. על סידרת הבחורים שיצאתי איתם בחודשים הבאים, אין טעם להרחיב את הדיבור. את כולם ניתן לקטלג כבחורים שיגרמו לכל בחורה געגועים עזים לאקס המיתולוגי שלה, גם אם מעולם לא היה לה כזה. יצאתי ונפרדתי מבחורים בכזו מהירות, עד שהתחלתי להרגיש שאני יותר נפרדת מאשר נפגשת... ------------------------------------------------- ומרפי ישן, שינה עמוקה, בלתי מופרעת ע"י נחרות או חלומות. ------------------------------------------------- ואז, כשמצב הדייטים שלי הגיע לשפל חדש, הפציע פתאום שחר. כלומר, שחר, שאותו הכרתי היכרות שטחית מפה ומשם, פנה אלי פתאום ושאל אותי, כלומר הציע לי... הציע, נו. שחר הוא בחור חמוד, חכם, מעניין, לא הכרתי אותו ממש טוב, אבל היה ברור שגם אם הוא לא ה"אחד והיחיד", לדייט איתו יש סיכויים גבוהים להיות לפחות ערב מהנה, שזה הרבה יותר ממה שאפשר לומר על רוב הדייטים שלי עד אז. אמרתי כן, וקבענו לקבוע מתישהו, אחרי שהלחץ של הבחינות יעבור. ------------------------------------------------- מרפי נעור משנתו בבהלה. ------------------------------------------------- הטלפון התחיל לצלצל, מסתבר שכל אותם בחורים נפלאים נפרדו מחברותיהם, ביטלו אירוסין, או חזרו לארץ. הופיעו גם כמה חדשים. ------------------------------------------------- למען האמת - צחקתי על מרפי. הוא באמת חושב שזה משפיע עלי? אני הולכת לצאת עם שחר. אני לפחות יודעת מיהו ומהו, ויש לזה סיכויים טובים הרבה יותר מאשר כל אותם בחורים אנונימיים, שיתכן שהם אכן נפלאים, אך יתכן גם, שיתגלו כאכזבה גדולה. "אתה זקן ותשוש" אמרתי למרפי. "כבר עברת את הגיל למשחקים האלה. לך לישון". ------------------------------------------------ הינה מוסר השכל: אף פעם אל תצחקו על מרפי. הוא היה כאן לפניכם והוא עוד יהיה כאן אחריכם, כך שבעצם - טבעי מאוד שהוא זה שיצחק אחרון... ------------------------------------------------- יומיים אחרי ששחר ואני דיברנו, הופיעה יפה, חברה ללימודים, נבוכה, מגמגמת קצת. במבצע חילוץ מהיר, הוצאתי ממנה את כל הפרטים: אריאל רצה לברר, כלומר הוא רצה לדעת, זאת אומרת, הוא חשב על זה הרבה זמן, והגיע למסקנה שאולי בכל זאת כדאי... לנסות שוב... שנה עברה מאז שנפרדנו. שנה. כמה זמן צריך לחשוב על דבר כזה? שנה שלמה? שנה? שלושה ימים קודם, הייתי אומר כן ללא היסוס. למרות הסכנה שבחזרה לחברים ישנים. למרות התקשורת הלקויה, והסיכויים הנמוכים. אבל עכשיו? מה עכשיו? ------------------------------------------------- בסדר מרפי, ניצחת. אתה כנראה לא זקן כמו שחשבתי. מה אתה רוצה בעצם? יש לך איזה ערב, נלך יחד לסרט, נדבר על זה? אם אני יוצאת עם מרפי, איזה חוק יכול לפגוע בי?