אני רץ במורד המדרגות, מנסה להסדיר את קצב הנשימה. הלב שלי פועם בקצב מטורף, לא בגלל המאמץ, אולי יותר בגלל הפחד. אני עכשיו בערך בקומה שמינית, הם רצים אחרי במדרגות החירום, והפער בינינו הולך ומצטמצם. "למה אני עושה את זה לעצמי" אני חושב. "הייתי צריך לצאת לפנסיה מוקדמת כבר מזמן. אחרי הכל, להיות שוטר ב N.Y.P.D., במשטרת ניו-יורק, זה עסק לא פשוט בכלל. אמנם היה קצת אקשן בהתחלה, אבל אז הייתי צעיר ב 15 שנה, עכשיו המשחקים האלו כבר לא בשבילי. -אחרי שנגמרו לי הכדורים במחסנית מצאתי את עצמי עומד מולם בקומת המשרדים חסר אונים, ואני, שעד לפני רגע הייתי הרודף, הפכתי להיות הנרדף.- אני ממשיך לרוץ במדרגות, כמעט כושל בכל צעד, "ENTRANCE", אולי הם יחשבו שיצאתי כאן, אני ממשיך לקומת החנייה. מסתבר שהם עדיין מאחוריי, צועקים לי קללות ומשחררים כדור מדי פעם. הם עדיין לא נמצאים איתי בקשר עין, למזלי. אני רץ כאן בחנייה, די חשוך כאן, אני שומע את הדי הצעדים שלי, עוד רגע יתווספו גם הצעדים שלהם. אני מביט אחורה, לראות אותם... עמוד קטן שמסמן חנייה לנכים גורם לי ליפול ארצה ופוצע לי את הרגל פצע עמוק, הכאב חודר לי עד העצם. אני מנסה לקום ורגליי בוגדות בי. אני מנסה את מכשיר הקשר, הוא נחבט בקרקע ועכשיו גם הוא לא עובד. אני מצליח לקום ורואה אותם. הם רואים אותי. אני מתחיל לרוץ, יותר נכון לדדות, ומצליח להיעלם להם מעבר לקיר. אני עכשיו ברחוב. האורות הקלושים מחלונות הראווה הם שמראים לי את הדרך. ברובעים האלו כבר מזמן לא מסתובבים אנשים בלילה. רק פושעים, ושוטרים שיצאו למשמרת תמימה... "HERE HE IS, THE MOTHER F..." הם רואים אותי, עכשיו זה בטוח. מדי פעם אני מתכופף, מקווה שזה יהיה בתזמון הנכון, בהתאם לשריקות הכדורים. אני כבר מתחיל להרגיש בטוח משום מה, אני קצת מכיר פה את הרחובות, מהסיורים הליליים שהיינו עושים פעם, וילי ואני. הוא ידע לפרוש בזמן. הנה, בפניה הבאה יש כבר מעבר לשדרות וינסנט, שם אני כבר מוגן והם אלו שיהיו בבעיה. אני פונה מעבר לקיר ולא מאמין למראה עיני. קיר אבנים?! טעיתי בפניה. לא מתאים לי... אי אפשר לטפס על הקיר הזה, הוא חלק וגבוה מדי. אני בוחן מה יוכל כאן להציל אותי: שני פחי זבל עמוסים בבקבוקי בירה ריקים, ערמה של ארגזי קרטון. יש כאן דלת! היא נעולה. הם מגיחים מעבר לפינה, מסתכלים עליי ומחייכים. אני חושב עכשיו על ג'סי והילדים, רק עכשיו רשמנו את ניקי לחוג בייסבול שהוא כ"כ רצה... אני מספיק להביט בעיניים שלו, כשהוא עומד מולי, באקדח שלוף. שתי יריות מפלחות את האוויר. גופה אחת. ככה זה בחיים.