את מתנקמת בי.
כאילו יש בי הכוח לשאת
את צחוקך המתגלגל
כשאת אומרת שהכל בסדר.
כמו במשחק מחבואים:
את הצייד ואני הניצוד.
מכסה את עיני שלא תראי
כשאת יודעת בדיוק איפה למצוא אותי.
אל תגידי מצטערת.
הפסקתי להרגיש.
[ליצירה]
אח....
הצלחת לעשות לי כאן צביטה בלב...
וכאן נכנסת המורה לספרות: "זו הנקודה בה העלילה מסתבכת. מכאן נעבור דרך שיאו הדרמתי של הסיפור והישר אל ההתרה והסיום".
ממשיכה...
[ליצירה]
קודם כל, מזל טוב. בקרוב אצל כולנו :)
ובכן,
קראתי את הסיפור כבר במקורישון, כמובן. אני עוקבת אחרי התחרות, כמו כל שנה.
ולא אהבתי אותו במיוחד שם, ומכאן נובע שגם לא פה.
אני מוכרחה להודות שההתחלה נראתה לי מסקרנת מאוד. ובקטע על האינסוף נמרח לי חיוך מטופש על הפנים, וממש חשבתי בקול רם "איזה יופי!".
אבל, כמו בנרות חנוכה, אנחנו הולכים ומוסיפים - והסיפור שלך פשוט הלך והתמעט מהנקודה הזו...
למה?
אני לא יודעת. אולי כי הוא לא ממוקד. כי הוא לא אומר כלום בעצם. (או שאני סתם לא מבינה אותו?)
ואולי הוא אומר, אבל המסר שלו לא באמת מספיק ברור. לא יודעת.
אה, ועוד משהו -
הקטע עם "יומנה של-" עשה לי תחושה חזקה שמנסים לעשות עלי מניפולציה רגשית, ובחוסר הצלחה.
ואולי... אולי אני סתם קנאית, כי כבר כמה שנים שאני חולמת לשלוח סיפור לתחרות, ופשוט לא יוצא ממני שום דבר...
(קנאת סופרים, הא?)
אז בכלל אל תקשיב לי :)
[ליצירה]
אה, אלול, לא צריך לקחת קשה את מה שאני אומרת.
לא אמרתי שזו לא הוכחה - היא הרי מוכיחה את העניין יפה מאוד. אני אפילו לא יודעת להסביר מה כל כך מוזר לי פה. אני מניחה שזאת פשוט הדרך שלי להשתעשע מהעולם. זה הכל.
תגובות