את מתנקמת בי.
כאילו יש בי הכוח לשאת
את צחוקך המתגלגל
כשאת אומרת שהכל בסדר.
כמו במשחק מחבואים:
את הצייד ואני הניצוד.
מכסה את עיני שלא תראי
כשאת יודעת בדיוק איפה למצוא אותי.
אל תגידי מצטערת.
הפסקתי להרגיש.
[ליצירה]
אה, הוא משלם לי כדי לשחוט לו סיפורים. אבל הפעם באמת נסחפתי :)
זה קורה לי כשאני עייפה באופן קיצוני.
חוצמיזה שכל היופי בבאפי זה שהצופה לא מבין מה קורה כשדון מופיעה. ופה הקורא מבין בדיוק כשהוא נעלם, אז זה מאבד את העניין.
ובכל מקרה נקודת המבט תהיה חייבת להיות שונה בשביל זה.
טובי, סולח? :*)
[ליצירה]
לא יודעת.
קשה לי עם החיוך הזה. ככל שאני חושבת על זה יותר ככה קשה לי להסכים עם זה.
אני מבינה שזאת מרירות, אבל פשוט לא מסוגלת לקבל את הסוף הזה. אפילו החיוך של הסוף הוא לא חיוך אמיתי. זה חיוך של עליונות. חיוך שצובט בלב ולא נוגע בכלל בעיניים.
וקשה לי עם זה כי יש כל כך הרבה חיוכים אחרים בעולם, חיוכים אמיתיים, שחבל לי שכל מה שיוצא כאן זה מרירות כזאת.
מה לעשות, ככה אני.
[ליצירה]
חמוד,
אע"פ שאני מעדיפה בהרבה את הדברים היותר-רציניים שלך.
אולי אפילו הייתי צוחקת, אם לא הייתי עוברת מקרוב את החוויה המצמררת של זריית מלח על זחל רירי מסכן והצפייה בו בשעה שהוא נמוג והולך תוך ייסורים נוראיים (מובן שהוא לא היה הנשמה התאומה שלי ולא חיבבתי אותו בכלל, אבל בכ"ז). מאז יש לי טראומה מהיצורים האלה וצמרמורת במעלה ומורד הגב. אל תנסו בבית!!!
ותהיתי-
רצית לכתוב "התחשמק", או שזה במקרה?
כי אני לא מכירה מילה כזאת...
תגובות