את מתנקמת בי.
כאילו יש בי הכוח לשאת
את צחוקך המתגלגל
כשאת אומרת שהכל בסדר.
כמו במשחק מחבואים:
את הצייד ואני הניצוד.
מכסה את עיני שלא תראי
כשאת יודעת בדיוק איפה למצוא אותי.
אל תגידי מצטערת.
הפסקתי להרגיש.
אסתר אור נטובי
-
נולדתי בכ"א שבט התשד"ם, בעיצומו של החורף. נשואה באושר (לטענתו:) ) לשמואל-טובי-אור-נטובי. וזהו.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] מורגן, זה מצויין. גם אני מצטרפת למחמאות. [ליצירה]
- [ליצירה] אוהו, הלילה למשל, גם אני ככה... [ליצירה]
- [ליצירה] תודה אלול זה נהדר... (טוב, ברור. זאת מתקרבת.) [ליצירה]
- [ליצירה] כרגיל- פשוט מהמם. תמציתי ומהמם. [ליצירה]
- [ליצירה] מקסים. לא הבנתי הכל, אבל הרעיון נהדר. (חוץ מזה, אני הייתי מעדיפה לראות איך הפסלים הולכים במקומה... [אבל לא הייתי מוותרת על החיבוק!]) [ליצירה]
- [ליצירה] מסתבר שלא הבנתי את הדימוי הזה שכולם מדברים עליו... :( [ליצירה]
- [ליצירה] "...ואחר האש קול דממה דקה". (מ"א י"ט, י"ב) יש הרבה דרכים לשתוק. [ליצירה]
- [ליצירה] לאאאאאאא! גשם זה טוב! אל תלך! נו טוב, אני אהנה ממנו בעצמי. [ליצירה]
- [ליצירה] מקסים לחלוטין. הקטע בסוף צרם גם לי קצת, כשאת מסבירה לה על הקסם שברגע-שלפני-הנפילה. פילוסופיה קצת עמוקה מדי לילדה קטנה, לדעתי. חוץ מזה - נפלא. אי אפשר שלא להזדהות. [ליצירה]
- [ליצירה] נכון נכון, נכון, נכון. רק שאצלי זה המחשב ולא הטלויזיה. טלויזיה היא בכלל קללה. [ליצירה]
תגובות