אתמול חלמתי על לילה, ועל סוסים גדולים עם קרניים לבנות, ועל ילדי פרא שנצמדו לערפיהם וצעקותיהם ´דיו!´ נמהלות בהתנשפויות החנוקות מתוך הלועות המהבילים. הסוסים הענקיים – כמו הבית שלי, על שלוש קומותיו – רצו ורצו והקיפו את השדות פעם, פעמיים, שלוש, ואני השקפתי מאחורי גדר המתכת האדומה, ולא העזתי להצטרף.

אני נשארת מאחור... וילדי הפרא שלי והברק שבעיניהם דוהרים הלאה והלאה ממני, הופכים לנקודות זעירות באופק. ואני יכולה רק לקוות שכשישלימו את ההקפה ישובו לעמוד לצידי,אחוזה בסורגים; בקפיצה אמיצה ירדו מעל הסוסים, הדומים לדישונים כעת, בקרניהם הלבנות; ויתיישבו לידי, קרוב לגחלים ולרמץ הלוחש, האדום – ואני אשוב ואספר להם. על הגדר, ועל ילדי פרא, ועל בתים בעלי שלוש קומות - ועל השדות, ועל סוסים דוהרים עם קרני דישונים, מקיפים את החופש ותמיד חוזרים אלי בחזרה.