[ליצירה]
והכי אהבתי? את ההיפוכונדריות של דורון, שהוסיפה לכל הסיפור הזה מימד מחויך, וגם ניחוח של מציאות אמיתית, כזו שבה הגיבורים לא מושלמים.
סיפור חמוד.
[ליצירה]
ידידה חביבה,
משפט המפתח בשיר המקסים שלך הוא: "דֶּרֶךְ לִי עוֹד אֲרֻכָּה".כמו שאמר הרמב"ם: "הכל צפוי והרשות נתונה".
אם תשימי לב לשמי, את רק בתחילת הדרך והכל עוד פתוח. הנכון הוא לצַפות לעזרת ריבונו של עולם, אבל הוא יכול לעזור רק למי שיודע לעצב את שיעור קומתו. התובנה הזו היא העזרה הראשונית שהוא נתן לך. וככל שתרבי להשתמש בה ותבני במו ידיך את דמותך כך תקבלי יותר תמיכה ועזרה.
והמתנה הכי חשובה שקיבל כל הדור שלך היא הזכות לשאול שאלות. בצעירותי היו רק תשובות גם לשאלות שלא נשאלו. כתבתי סיפור דמיוני לילדים ולמבוגרים כאחד שבו אב מלמד את בנו:" אם תלמד לשאול את השאלות הנכונות, התשובות יבואו מעצמן". אז יש לפניך עוד דרך ארוכה אבל מספיק זמן ללכת בה נכוכה, ואם תשכילי לנצל את הזמן, מובטחת לך העזרה.
בהצלחה בא בימים
[ליצירה]
העימות הזה בין הרגש האישי - לא הכרתי איש ב"ה, לבין הרגש הכללי - שוב נפלו בנינו ובנותינו, אכן קורע את ליבנו שנות דור.
ימים כה שחורים, בהם קרוב הופך קרבן
שכן - בו נשמתו כבר לא תשכון,
חבר - גופו נפרד מנשמתו,
וסתם בן ישראל - אח לדרך, לעם, למשפחה.
נדמה לי שבדור הזה, רואים אנו, למרות קהות החושים, עד כמה קטן העם, עד כמה פגיעה באחד - גורמת לשני לקרוס.
[ליצירה]
איך אני אוהבת את זה... שפה עדינה, הבנה לעומק האישיות, עלילה קלילה וזורמת ותאור של חיבה טהורה ומתוקה מדבש...
אני כבר מחכה ל"והם חיו באושר ובעושר ד'"! (למרות שאפשר היה לתת שם יותר מקורי ומענין).
תודה רבה לך ובהצלחה!
[ליצירה]
מאוד יפה, דעה.
קראתי כמה פעמים עד שהגבתי, כדי להבין עד הסוף, לקלוט את המילים ולהפנים את הדקויות.
אני חושבת שהשיר חזק ומבטא הכל ביחד - כאב נורא, אמונה, תקוה, ותפילה-זעקה שלא עוד.
יהי רצון שתבוא סוף סוף הגאולה השלמה
[ליצירה]
רק אצלי לא מתנהלות מעולם שיחות כאלו בפגישות, או שחזקי כותב יותר על מה שהיה רוצה מאשר על מה שבמציאות? גם אם נתרץ את דיבורה הפתוח והמוגזם לדעתי של אודליה בטבעה הפתוח במיוחד, מעולם לא שמעתי (וגם איני יכולה לדמיין) בחור ישיבה שיודיע לבחורה שהיא נראית יפה, שהיא מקסימה ושהיא חמודה. ואפילו לפתיחותה של אודליה יש גבול - סביר שבחורה תשים לב ותחשוב על העובדה שהם יושבים קרוב; מאוד לא סביר שהיא תדבר על זה. זה מעורר אי נוחות. והדיבורים הפתוחים של אביאל על בנות יפות וכעורות...
שוב אני שואלת - רק אצלי הדברים הולכים אחרת? קצת קשה לי להאמין, אך אשמח לתגובות, לא רק של חזקי אלא גם של הקוראים.
[ליצירה]
בדיוק אתמול שמעתי שהבחור שהקים את "הלל" - מוסד לעזרה לעוזבים את הדת - חזר שוב בתשובה. הוא הסביר את זה בכך שהוא שם לב שרוב רובם של עוזבי הדת הם בני 15-25, וברור לו שהם עושים את זה לא מתוך מחשבה עמוקה או הבנה פתאומית של "עובדת החיים", אלא סתם מתוך עצלנות או תאוותנות. מה שנקרא בלשון חז"ל: לא מומרים להכעיס, אלא מומרים לתיאבון.
לעומת זאת, יש חוזרים בתשובה רבים שהם מבוגרים, והם עשו את הצעד הזה אחרי בירורים חקירות ודרישות.
למה זה קשור? כנראה יותר מטומטם וחסר מחשבה לא להאמין שיש משהו מעליך, מאשר כן להאמין בכך.
ובקשר לשבת - אנחנו לא שומרים מצוות בגלל הכיף או הנוחות או החיים הטובים שהן מעניקות לנו, אלא מפני שה' ציווה אותנו לעשותן.
אבל, וכאן האבל הגדול - כמה טוב הן נותנות לנו, המצוות האלו, ואלו חיים טובים יש לנו בזכותן!
לאף אחד בעולם המודרני, זה שמחובר נון-סטופ לטלפון, לסלולרי ולאינטרנט, אין יום אחד מ ד י ש ב ו ע של חופש ושל שקט מוחלט; של הקשבה לנשמה במקום למרוץ החיים; של ישיבה משפחתית נינוחה ושמחה (לא "יחד" מול הטלויזיה - יחד ביחד!); של אכילה (שהיא מצווה!) של כל מיני מעדנים וממתקים; של זמן ללמוד מה שאתה רוצה; של הזדמנות ללבוש מחלצות ולהרגיש חגיגי.
מי שלא מרגיש את נועם השבת וחושב שהיא סתם יום משעמם (ויש גם דתיים כאלו, אני מודה) כנראה לא זכה אף פעם לשבת אמיתית. אפשר תמיד להתמקד באיסורים של השבת, במקום להבין איזה מרחב גדול הם מעניקים לנו, אבל זה חבל נורא, לא?
השבת היא יום נפלא, אבל - שוב - אנחנו לא שומרים אותה כי היא כזאת.
תמשיכי לשאול שאלות (כדאי קצת פחות בהתרסה), בסוף עוד תגלי את האמת!
תאמיני לי...