גאות
את גואה בקרבך
מטיחה את עצמך שוב ושוב
אל דפנות התפיסה ואל סף הכאב
מתנפץ
קצף לבן
ושקט
ושוב.
שפל
סופו מי ישור
יצאת לבחון את גבולות התהום:
כמה תהום ניתן לספוג -
ולהיות?
וקרועת עיניים את עומדת
מול הכחול הכחול העמוק
ורוצה למתוח את כל חושייך
עד מחוצה להם
ורוצה לצעוק
את עצמך מתוכך
לתוך השמיים
מסתחררת
אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת
לחוות את עצמך
לדעת.
...
לאט לך.
אל תהרסי אל האור
הניחי לעינייך ללגום ממנו
מעט מעט
הרגילי נפשך בטוב
הן גם הים זקוק לחוף
כשם שספינותיו לעוגן
ואת?
תגובות