"חזרת?", שאל אותי הדוב.

הנער ניצב לידי, בוחן אותו בהתפעמות – הייתה זו הפעם הראשונה שראה דוב מקרוב. בימים ההם הדובים התמעטו והלכו, והמעטים שנותרו בחרו להישאר בתוך המבצרים שלהם, שומרים על הדלתות.

הנער מעולם לא סיפר לי איך מצא אותי, מי היה זה שגילה לו היכן המאורה. מכל מקום, אם המקום נגלה לו בחלום, לא הייתה זו הפעם הראשונה שהדבר קרה. החולמים היו תמיד הנואשים שבמחפשים, מוכנים לשלם כל מחיר שאדרוש, אבל לא אהבתי אותם. עצם קיומם העיק עלי, כאילו לפני בריות שמעולם לא היו אמורות להתקיים, בריות מן העֶבר השני.

בפעם הראשונה שבא לראות אותי הוא לא העז לעבור את סף המאורה. הוא נראה קטן ושברירי כל-כך, רק מעט יותר מגור.

ביום ההוא דחיתי מעלי אדם בפעם הראשונה. במקום אליו ביקש ממני להוביל אותו הייתי פעם אחת ויחידה, ובאותו היום נדרתי שקול נשימותיי לא ישמע בו שוב, חרישי ככל שיהיה.

הוא חזר כעבור יומיים. "נקוב מחיר", דרש. לא עניתי לו, והוא פשוט התיישב בפתח המאורה, סכין בידו. במשך שלושה ימים הוא פשוט ישב שם, מביט בי. לא החזרתי לו מבט. לבסוף הדבר נמאס עלי, והחלטתי לסלק אותו בכוח. רגע לפני שהתרוממתי ממקום מרבצי הוא קם, ניער את השלג מבגדיו - ויצא. נשמתי לרווחה – הייתי בטוח שכבודו הפגוע לא ייתן לו להראות שוב את פניו לפני. כמה תמים הייתי.

הירחים התמלאו שוב ושוב, ואני כמעט ושכחתי מהנער התימהוני שהזכיר לי דברים שרציתי לשכוח.

באותם ימים חזרתי ממסע לעומק יער, אליו ליוויתי זקן אחד - הוא הביא לי את הפרה האחרונה שלו כדי לראות לפני מותו את המקום בו עשה אהבה לראשונה. הדרך חזרה ארכה שבוע, שבמהלכו לא בא אוכל לפיו של אף-אחד מאיתנו. הזקן המשיך לצעוד במרץ – הזיכרונות הזינו אותו. מעולם לא הבנתי את המנגנון הזה של בני האדם; אותי הזין רק בשר, ובחורף ההוא לא היה בנמצא הרבה ממנו. הייתי רעב עד-כדי כך, שלרגע חלפה בראשי המחשבה על כך שהזקן בשר גם הוא. רגע קצר אחד, ואז היער הכה בי חזק כל-כך עד שכמעט נפלתי.

לבסוף הגענו למאורה. הזקן פנה לדרכו בלי להביט בי, כעת כבר מתנודד מעט. גם אני בקושי עמדתי. חשבתי שאני עומד להתעלף כשריחו של בשר השיג את החוטם שלי, וברגע זה נעלמו כל הריחות האחרים. דהרתי כמטורף עד שהגעתי אל מקור הריח. באמצע הכלום שבה פרה טבוחה, ואני טרפתי אותה, מאושר.

כשסיימתי עם הפרה נרדמתי. ברגע ששמורות עיני נעצמו היער שוב הופיע לפני במלוא הדרו, אבל על הקרקע שכבה לא פרה, אלא זאב. אני עטתי עליו, וכעבור רגע נותרו ממנו רק עצמות. פניתי ללכת משם, אבל היער קרא לי לחזור. מאחורי ניצב הזאב, חי ושלם. הוא עמד בגבו אלי ויילל אל הירח. הוא התפלל לסליחה, אבל הירח לא שמע.

היללה העירה אותי. מעלי ניצב הנער, קרן בידו. קומתו הייתה גבוהה יותר, ריחו חריף יותר, ומבטו גרם לי לחלחלה. לרגע נזכרתי שוב בפרה. פרה מתה מוטלת סתם כך, שלושה ימי צעידה מהכפר הקרוב ביותר. תהיתי האם היה לו קשה לסחוב אותה כל הדרך אלי.

"לקחת – החזר בנדיבות", הוא אמר, חושף שני טורי שיניים. ומי הייתי אני, להתנגד לחוק היער?

מהדרך אל הדוב איני זוכר דבר. חשבתי על דברים אחרים.

ואז הגענו. הנער עצר כמה צעדים מהפתח; כפות הידיים שלו היו קפוצות, וריח של זיעה קרה נפוץ בחלל .

נכנסתי ראשון, והוא בא אחרי.

* * *

"כן", עניתי. עיני היו מושפלות, ועדין הרגשתי את המבט הדובי ננעץ בעורפי.

"כרצונך", אמר הדוב, ופנה להביט בנער. "לפתוח?" שאל.

"כן", ענה הנער, משפיל גם הוא את מבטו לרצפה. כנראה הבין שלהביט הישר לתוך עיניו של דוב יכול להיות דבר מסוכן.

"כרצונך", אמר הדוב שוב. כפתו הסיטה את הבריח, והדלת נפתחה.

אור מסנוור הציף את המערה, ונעלם. בתוך השחור שמן העבר השני, רחוק-רחוק, הופיע כתם בהיר שהתקרב במהירות, ותוך מה רגעים הסתמנה בחשיכה דמותה של אישה צעירה. פיו של הנער נפער; למרות הדרך הקשה לא האמין שהדבר יתכן – בני מינו תמיד היו קטני-אמונה.

הנערה המשיכה להתקרב, ואיתה התקרבו קולות. קולות של זקנים שבעי-ימים ושל ילדים שמתו בעריסתם. קריאות של נערים בשדה הקרב, בכי של אישה צעירה רגע לפני שעלתה בלהבות. ובתוך הבליל הנוראי צפו יללותיהם של ליוּטיי וסֶריי. דם מילא את עיני.

היינו צעירים פעם, שלושתנו, והרפתקנים. חקרנו את היער כולו - עד לחגורת-האבן הגענו. נדמה היה לנו שאין עוד כמונו. קראנו תיגר על כל גבול עד שמנהיג הלהקה איים לנדות אותנו, ועדין המשכנו במעללינו. איני זוכר של מי היה הרעיון לבדוק מה נמצא מאחורי כל הדלתות שביער, אבל נענינו לו בהתלהבות. במשך ירחים ארוכים תחבנו את אפנו לכל מערה והטרדנו אין-ספור יודעי-דבש.

באחד הימים הגענו למערה בשולי היער. רצנו בהתלהבות, ולפתע, במרחק צעדים ספורים מהמערה הרגשתי דקירה ברגלי - הסתבר ששביב עצם ננעץ בה. סריי תלש אותו, אבל אני עדין לא יכולתי ללכת. הם הציעו לחכות איתי עד שהכאב יחלוף, אבל אני הפצרתי בהם ללכת ולבחון מה יש בפנים. כמוהם, גם אני הייתי סקרן. הם הבטיחו לספר לי הכל כשיצאו.

אינני יודע מה קרה שם לאחר מכן. שמעתי קולות, וכעבור זמן-מה הדוב יצא מהמבצר שלו, נושא על כפותיו את אחיי, שיניהם נעוצות זה בצווארו של זה.

רצתי כמטורף אל הדלת. הנער התעשת רגע לפני שהגעתי אליה ותפס בידית. והקולות חדרו לראשי, מחוללים בו במחול של טירוף. ניסיתי לדחוף את הנער משם, אבל הוא נאחז בדלת בכל כוחותיו.

"אתה לא תיקח אותה ממני!" הוא שאג, והניבים שלי נתפסו בגרונו. הוא שחרר את אחיזתו בדלת והיא נטרקה, הקולות נדמו.

כעבור רגע מצאתי את עצמי רץ אל הפתח, אלא שזה נעלם בזוהר שהציף פתאום את המערה. ראיתי רק איך הדוב קם על רגליו האחוריות, צורתו משתנה. סבארוג ניצב בפני במלוא הודו, ואני כרעתי לפניו, מחכה לגזר הדין.

חיכיתי בהכנעה, אבל זה לא הגיע - האל המחוקק רק הסתכל בי. ואז, למשך פעימת לב אחת, הוא הפנה את מבטו אל הדלת, ומייד החזיר אותו אלי. לא היה צורך ביותר מכך. קמתי, נדתי ליער לפרידה, הדפתי את הדלת ופסעתי דרך הסף.