גַּם הַחֹמֶר הָרִאשׁוֹן יֵשׁ לוֹ אֵיזֶה צוּרָה
אֲנִי רוֹצָה רֹךְ
צְעָקָה בָּרַקּוֹת
אֲנִי רוֹצָה
צִבְעֵי שֵׁמֵן בְּפִי וְיָדַיִם
לְרַחֵם חֳמָרִים כֵּהִים
שֶׁלֹּא נִתַּן לְנַחֲמָם
ריק .
-
.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] רוך תום יושר שירת הלב [ליצירה]
- [ליצירה] יש לי הרגשה שניסית בשיר הזה להביע את מה שהוא מעבר למילים - או לפני המילים. אם לא השורה "צעקה ברקות" הייתי אולי יכולה לזהות את ההד בעצמי שעונה לתחושות שציירת. הצעקה הזאת מפריעה לי. בכל אופן, אהבתי את ה"לרחם חומרים כהים\ שלא ניתן לנחמם" - כמו איזשהו כאב מאוד ראשוני. ואהבתי את כל צורת ההבעה. יפה לך. [ליצירה]
- [ליצירה] נהדר. משאב חופשי של הטבע . בטרם הלך לאבוס.. :) [ליצירה]
- [ליצירה] ואו, מה זה מאיפה זה בא ? זה מושלם. חומר מוגמר. נפלא. [ליצירה]
- [ליצירה] עדין פשוט ויפה.. [ליצירה]
- [ליצירה] איזה יופי [ליצירה]
- [ליצירה] הבין היה אמור להשאר ככה באוויר כלומר בין היופי [לבין-] בין היופי לבין מה, לזה לא רציתי שיהיו מילים, בטח נותרתי לא מובנת, אולי זה אבוד. אולי זה מוצא חן בעיני. (והשורה לא נעלמה, רק עשיתי נסיונות בפונטים) [ליצירה]
- [ליצירה] אם היו לי מילים, הייתי מגיבה, נשארתי באלם תודה על שקראתי את זה. וואו. [ליצירה]
- [ליצירה] אני לא הרגשתי ש"אנשים כמוני יודעים את השמים" מתנצל ופוזל לעבר השמים. ודאי שמצוי באיזה דיאלוג עם השמים, אבל מתנצל ופוזל? ובאמת אין טעם להתייחס לסוגיית גובה העיניים. אבל אני חושבת שיש לדון בה ממקומות אחרים. מה זה בעצם אומר, עיניים בגובה התורה? איזה תורה? הכתוב בפסוקים ממש או בכתובים למיניהם שהכניסו בנו? ומכיוון אחר לגמרי: אתה שוב דורש דיוק בכתוב, שים לב, שוב דורש מהשיר להיות דבר תורה. נדמה לי שאין טעם לדבר מילה עוד.. גם כאן מסתרת שאלה מהותית יותר: מהי האמנות. [וזה ריק, לא ריקי] [ליצירה]
- [ליצירה] איזה יופי, המודעות העמוקה של הדובר מול חוסר המודעות הפשוט שלה, ואיך שזה כתוב, כמו מוזיקה [ליצירה]
- [ליצירה] בעז, שיר הוא לא דברי תורה. אני חושבת שזו צריכה להיות גישת היסוד. כלומר, הוא דבר תורה במובן מסוים, אבל אחר. וודאי ששיר לא מחוייב לאיזו שהיא "אמת", או לדברי חז"ל, או לכל דבר שהוא. תשתית מקראית יוצאת מהמקרא ונותנת לו לפעמים משמעויות אחרות, עומקים אחרים, לפעמים מדברת את קולו של מי שאין לו קול, השיר חופשי. "לא ברור לי כלל מה המשפט "אנשים כמוני יודעים את השמים" קשור לעשיו? יצחק כן. אותו הקריבו לשמים. הוא מלאך. אבל עשיו כלכך רחוק מזה. איש ציד. חית שדה. השכינה אצלו במידה והוא ממשיך של יצחק לא נזקקת בכלל לשמים. הברכה שהוא היה אמור לקבל כממשיך הופעת אלוהים- רחוקה מלהיות רוחנית." אולי דווקא את הפירוש הזה שלך שהוא פירוש קלאסי יהודי השיר בא לשבור. בעצם לא לשבור. לבנות עליו משמעות אחרת. שכבר קיימת בו, שקטה. וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה. (בראשית כז,כז) אלו דברים שאומר יצחק. הוא אמנם אומר זאת על יעקב, אבל יעקב שלבוש בבגדי עשיו. אני חושבת שהמשפט הזה נותן לנו איזה דרך לחדור אל אהבת יצחק את עשיו. ומסביר גם את השורה מהשיר: "אתה הלא הבנת שבעצם / אפילו בי יש אלוהים" יצחק אוהב את עשיו, זה לא סוד. למה? וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו (בראשית כה, כח) יצחק רואה ואוהב את החיבור העמוק של עשיו לטבע. על החיבור הזה, אני חושבת, מדבר הבית הראשון של השיר. (אגב הבית הראשון, הוא הרבה יותר מורכב מזה, נוצרת קרבה עמקה יותר בין עשיו ליצחק, כי הרי "שמעתי את התנים הבוכים בשדה ואת הטל השותק על אבני בארות והבורות הריקים." שמעתי ולא ראיתי. יש כאן הקבלה גדולה מאוד ליצחק, העיוור. למעשה אין לדעת מי מדבר. וגם בנקודות נוספות בשיר אין לדעת מי מדבר. התודעות מתערבבות זו בזו. לכן אני חושבת שהאבחנות שעשה הלך רוח נחרצות מדי.) (ועוד סוגריים אודות הבית הראשון, לא יכלתי להתאפק: "ומי יוכל ליופי הזה של כוכבי הרקיע כחול שבים ההוא, הרחוק, שמעולם לא ראיתי." "והרביתי את זרעך ככוכבי השמיים" זו הבטחה שניתנה גם לאברהם וגם ליצחק. זה יכול לחזק את ההרגשה שהבית הראשון נכתב דווקא בידי יצחק. איך יוכל יצחק ליופי שלא ראה ולא יראה. יש כאן תחושת גורל חזקה, ויחד עם זאת היא מעורפלת מאוד, מעורפלת וחזקה, זה לא סותר) איכשהו יצאתי מריכוז.. אני רוצה לדבר קצת עכשיו על הבית האחרון. על סופו. על הסוגריים: "[אני כופר עייף וכבר מותר ללחוש עכשיו – יש אלף עיניים בשמים, אלף עיניים עוורות, המלאכים באיזה זמן מפסיקים לבכות, כבר לא נשאר להם ממה]" המאמר המוסגר הזה הזה מבוסס גם על עשיו, הכופר, העייף, שאומר ליעקב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי (בראשית כה ל) וגם הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה (בראשית כה לב) ומצד שני חזק בו קולו של יצחק דווקא, יצחק העיוור, יצחק שבכו עליו מלאכים, יצחק שבהשוואה לעשיו בנו, גם הוא כופר, ועייף. הזהות החזקה שנוצרת בין שניהם היא הדבר הכי חזק בשיר הזה בעיניי. זהות שסוגרת עליך הרמטית. האחדות המוזרה הפלאית שנוצרת. אתה קורא והכל מוצף תחושת גורל. מבחינה רעיונית השיר מושלם בעיניי. לחלוטין. אולי רק על הלשון שלו צריך לעבוד. רק קצת. [סליחה, הדס, אם הלכתי רחוק מדי בפירוש שלי, או הייתי עיוורת לכמה דברים, מן הסתם הייתי עיוורת לכמה דברים] [ליצירה]
- [ליצירה] "ואני על הצורות הרמב"ם היה נחרד" פתאום אני קולטת שקראתי את היצירה שלך כשהתפרסמה וסקרן אותי כל כך המשפט הזה כבר קודם הייתי עסוקה מאוד בחומר וצורה אבל זה דחף אותי לחפש ולמצוא ולקרוא ביהדות דווקא הגעתי, בין השאר, ל"מקור חיים" של רבי שלמה אבן גבירול. הוא אומר דברים מופלאים על החומר והצורה. החשיבה שלו יפה כל כך שלא תיאמן. ושונה מאוד מאוד מזו של הרמב"ם. אם לא קראת, מומלץ בחום גדול. איזה יופי את כותבת. תודה לך שדחפת אותי בלי לדעת [ליצירה]
- [ליצירה] אני לא חושבת שזה תיאור שלם של נשיות. קראתי את זה וחשבתי, זה תיאור של נשים מסוימות בדרך בה הן נתפסות בעיניי. ואז קלטתי שגם כאן זה קורה, מסתכלים עליה מבחוץ. לא האמנתי הרבה למילים. הן היו מכלילות מדי. מונולוג פנימי אמיתי מכיל לפעמים סתירות קטנות שיוצרות דבר שלם מאוד. וכאן הכל נכתב כאילו ממקום יודע כל רציתי לומר: אני לא חושבת שנשים חוות ככה את הקיום. אבל זו טענה חסרת כל. כל אחד חווה אחרת את הקיום. לביקורת שלי אין מקום רעיוני. רק אינטואיטיבי. ועוד משהו.. המוטו בפתיחה מעורר אותך לאורך הקריאה, הקריאה של סיטואציות פשוטות הופכת לקריאה מתוחה, מחכה. אני חושבת שיצירת מתח כזה, אינטנסיבי, הוא דבר שאתה עושה נהדר. בעיקר בשירים. אהבתי מאוד מאוד את "על כפות המנעול", שם המתח יפהפה (ואחר מאוד מכאן). השיר הזה הוא אחד הדברים היפים שקראתי. אבל כאן, הרגשתי שהדברים סגורים מדי בסוף. [ליצירה]
- [ליצירה] "קרוע מאוד ולבן" "אבא שלי רך" לפעמים כמה מילים שלך מקבלות ישות נפרדת ויש בהן יופי גדול שקשה להכיל [ליצירה]
- [ליצירה] שי, מן הסתם השיר לא מצליח לומר לך, (את מה שהכותבת התכוונה שיאמר), הרי התגובה הראשונית שלך היתה גיחוך. וגם חיוך. [ליצירה]
תגובות