למדתי את זה, ומיד אחרי יומיים רצתי לפה עם הספר ביד:
האדם הכואב תמיד
על עוונותיו ועוונות העולם,
צריך הוא תמיד למחול ולסלוח
לעצמו ולעולם כולו,
ובזה הוא ממשיך סליחה ואור חסד
על ההויה כולה,
ומשמח את המקום
ומשמח את הבריות.
ובתחילה צריך למחול
לעצמו
ואחר כך הוא ממשיך
מחילה כללית
על הכל
וכל הקרוב קרוב קודם
...
ומתגלה כל הטוב
הגנוז בכל,
ובא לברכת אברהם.
שאין דור
שאין בו כמותו.
(ערפילי טוהר, עמ' נג)
זו מתנה ממני, שמקווה שה' יסלח לו על כל אותם האנשים שעלולים לקרוא זאת לא נכון ולבוא לידי טעות.
אבל אולי האנשים שיקראו זאת נכון, יצדיקו את הסיכון.
עולם עולם.
לעצמנו אנו סולחים כל השנה...
באלול המטרה היא הפוכה.
תום יקרה, כתבת מילים יפות מהם, והניסוח שלך מדהים, אבל חישבי היטב-
האם זה אמיתי?
האם את מאמינה במה שכתבת?
כי אני לא, למרות שלרגע התפתתי...
זה היה הופך את האלול שלי להרבה יותר קל.
הופתעתי מאוד כשהגעתי למצב שהייתי מסוגלת לסלוח לעצמי. הכוונה בסליחה הזו היא לא ויתור או התחמקות. דווקא מתוך העמידה הכנה והלא-נעימה מול ה'אני' כמו שהוא והתיקון, דווקא משם מגיעה הסליחה - הקבלה העצמית. הידיעה שאני מורכבת וגם טועה וחייבת לתקן.
קשה לי להסביר את זה. המילים פשוט זרמו ממני. נראה לי גם שאנשים שקיבלו מסרים ממבוגרים שהם אשמים בכל מיני דברים (והם לא היו) כועסים על עצמם ועל העולם ורק אחרי שהם סולחים (שוב, לא [!] ויתור] הם מסוגלים באמת להגיע לתיקון.
זו אחת התחנות המרגשות והיחודיות יותר שהיו לי במסע אל עצמי. הלוואי שהייתי יכולה להסביר לך במילים את התחושה של הסליחה הזו. אולי כי המילה נשחקה כבר ואבדה את משמעותה המקורית.
אבל כמובן, זו הרגשה אישית שלי וכמובן תודה על התגובה.
כתיבה נפלאה. אהבתי והתחברתי למילים.
יישר כח.
אלול - רננה פ.
שירים (14/8/2007-16:55)
אלול
אלול= אני לדודי ודודי לי
דודי יצא לשוח ולא שב
בגן עדן מקדם.
שם ינוחו יגיעי כח.
הברוש זקוף צמרת
רק את קולך מכל השירים
ותקוותי היו לטרף . הבט
נותר צליל קולך.פה מתנגן
מקשיבה איך מן המשעול
רק הד קולך באזני מהדהד.
והד לי אינו עונה מהרי הבשן
כחול כחול כחול
והד לא ענה לי מבית החיים
לכל חיי.
והד לא ענה לי מצוקים
אוזני מחפשת את קול דודי.
קול דודי הנה זה בא וליבי
עונה לו כהד.
כי ליל אמש הוא לא יחזור.
.
חזרה
גרסה
[ליצירה]
*.
למדתי את זה, ומיד אחרי יומיים רצתי לפה עם הספר ביד:
האדם הכואב תמיד
על עוונותיו ועוונות העולם,
צריך הוא תמיד למחול ולסלוח
לעצמו ולעולם כולו,
ובזה הוא ממשיך סליחה ואור חסד
על ההויה כולה,
ומשמח את המקום
ומשמח את הבריות.
ובתחילה צריך למחול
לעצמו
ואחר כך הוא ממשיך
מחילה כללית
על הכל
וכל הקרוב קרוב קודם
...
ומתגלה כל הטוב
הגנוז בכל,
ובא לברכת אברהם.
שאין דור
שאין בו כמותו.
(ערפילי טוהר, עמ' נג)
זו מתנה ממני, שמקווה שה' יסלח לו על כל אותם האנשים שעלולים לקרוא זאת לא נכון ולבוא לידי טעות.
אבל אולי האנשים שיקראו זאת נכון, יצדיקו את הסיכון.
עולם עולם.
[ליצירה]
לעצמנו אנו סולחים כל השנה...
באלול המטרה היא הפוכה.
תום יקרה, כתבת מילים יפות מהם, והניסוח שלך מדהים, אבל חישבי היטב-
האם זה אמיתי?
האם את מאמינה במה שכתבת?
כי אני לא, למרות שלרגע התפתתי...
זה היה הופך את האלול שלי להרבה יותר קל.
[ליצירה]
ליהודית.
הופתעתי מאוד כשהגעתי למצב שהייתי מסוגלת לסלוח לעצמי. הכוונה בסליחה הזו היא לא ויתור או התחמקות. דווקא מתוך העמידה הכנה והלא-נעימה מול ה'אני' כמו שהוא והתיקון, דווקא משם מגיעה הסליחה - הקבלה העצמית. הידיעה שאני מורכבת וגם טועה וחייבת לתקן.
קשה לי להסביר את זה. המילים פשוט זרמו ממני. נראה לי גם שאנשים שקיבלו מסרים ממבוגרים שהם אשמים בכל מיני דברים (והם לא היו) כועסים על עצמם ועל העולם ורק אחרי שהם סולחים (שוב, לא [!] ויתור] הם מסוגלים באמת להגיע לתיקון.
זו אחת התחנות המרגשות והיחודיות יותר שהיו לי במסע אל עצמי. הלוואי שהייתי יכולה להסביר לך במילים את התחושה של הסליחה הזו. אולי כי המילה נשחקה כבר ואבדה את משמעותה המקורית.
אבל כמובן, זו הרגשה אישית שלי וכמובן תודה על התגובה.
[ליצירה]
מתחברת מאוד
לאי היכולת להתחבר, כביכול. ואני אומרת 'כביכול' כי החיבור האמיתי לחורבנים הקטנים-גדולים שלנו כיחידים וקבוצות והוויית השיקום והתיקון היא בעיניי חוויית החורבן והגאולה.
תגובות