לפעמים אני רואה אותך ברחוב, מרחוק.
ואז אני מחזיקה בידיי בזהירות (אך בחוזקה) את שבריר השניה שמפריד
את הזכרון מהידיעה,
מותחת אותו עד האופק האחרון -
ומתרפקת עלייך.
כמעט שלוש שנים מפגישתנו האחרונה
כל-כך.....
היטבת לתאר בדיוק את הרגע.
אני לפעמים מתכחשת לזיכרון ולא נותנת לו לפרוץ, כי אחרי שהשנייה נשברת (וזה באמת שנייה!!! מדהים כמה מלאה היא יכולה להיות),
כאב הידיעה, ממלא אותי תוגה שאיני יכולה לשאת.
כסיימתי הייתי על סף דמעות. כמו שכבר אמר פה מישהו " זר לא יבין זאת" ואני מוסיפה עד שזה לא יקרה לו. כי מי שזה כבר קרה לו יכול בהחלט להבין. תודה רבה. ממש מרגש!
[ליצירה]
*
כל-כך.....
היטבת לתאר בדיוק את הרגע.
אני לפעמים מתכחשת לזיכרון ולא נותנת לו לפרוץ, כי אחרי שהשנייה נשברת (וזה באמת שנייה!!! מדהים כמה מלאה היא יכולה להיות),
כאב הידיעה, ממלא אותי תוגה שאיני יכולה לשאת.
[ליצירה]
לילוש יקירתי
ברוך בואך לצורה.
הגיל החיצוני, הכרונולוגי שלי כמעט כפול משלך. וממקום זה אני מבטיחה לך שאם תישארי נאמנה לעצמך, לעולם לא תצטרכי להיות מבוגרת. רק בוגרת ויש המון הבדל. זה לא קל, אבל זה קסם כשזה קורה!
[ליצירה]
מתחברת מאוד
לאי היכולת להתחבר, כביכול. ואני אומרת 'כביכול' כי החיבור האמיתי לחורבנים הקטנים-גדולים שלנו כיחידים וקבוצות והוויית השיקום והתיקון היא בעיניי חוויית החורבן והגאולה.
[ליצירה]
אויש, נלחץ לי
רק רציתי להוסיף, שלא תמיד הפנים הן המבטאות את היוצר, לפעמים זו שפת הגוף, האווירה, קווי המתאר.
(לדעתי כמובן - דעתך לגיטימית לגמרי!)
תגובות