לפעמים אני רואה אותך ברחוב, מרחוק.
ואז אני מחזיקה בידיי בזהירות (אך בחוזקה) את שבריר השניה שמפריד
את הזכרון מהידיעה,
מותחת אותו עד האופק האחרון -
ומתרפקת עלייך.
כמעט שלוש שנים מפגישתנו האחרונה
כל-כך.....
היטבת לתאר בדיוק את הרגע.
אני לפעמים מתכחשת לזיכרון ולא נותנת לו לפרוץ, כי אחרי שהשנייה נשברת (וזה באמת שנייה!!! מדהים כמה מלאה היא יכולה להיות),
כאב הידיעה, ממלא אותי תוגה שאיני יכולה לשאת.
כסיימתי הייתי על סף דמעות. כמו שכבר אמר פה מישהו " זר לא יבין זאת" ואני מוסיפה עד שזה לא יקרה לו. כי מי שזה כבר קרה לו יכול בהחלט להבין. תודה רבה. ממש מרגש!
[ליצירה]
*
כל-כך.....
היטבת לתאר בדיוק את הרגע.
אני לפעמים מתכחשת לזיכרון ולא נותנת לו לפרוץ, כי אחרי שהשנייה נשברת (וזה באמת שנייה!!! מדהים כמה מלאה היא יכולה להיות),
כאב הידיעה, ממלא אותי תוגה שאיני יכולה לשאת.
[ליצירה]
נוטה להסכים
עם החתלתול.
קודם כל, זו יצירה נעימה מאוד.
שנית, יש באמת יופי במדעים, למרות שגם אני מבינה בהחלט את השנאה והרתיעה לדבר הזה שמלמדים בבתי הסוהר - אה, אופס - הספר וקוראים לו מתמטיקה.
תגובות