לפעמים אני רואה אותך ברחוב, מרחוק.
ואז אני מחזיקה בידיי בזהירות (אך בחוזקה) את שבריר השניה שמפריד
את הזכרון מהידיעה,
מותחת אותו עד האופק האחרון -
ומתרפקת עלייך.
כמעט שלוש שנים מפגישתנו האחרונה
כל-כך.....
היטבת לתאר בדיוק את הרגע.
אני לפעמים מתכחשת לזיכרון ולא נותנת לו לפרוץ, כי אחרי שהשנייה נשברת (וזה באמת שנייה!!! מדהים כמה מלאה היא יכולה להיות),
כאב הידיעה, ממלא אותי תוגה שאיני יכולה לשאת.
כסיימתי הייתי על סף דמעות. כמו שכבר אמר פה מישהו " זר לא יבין זאת" ואני מוסיפה עד שזה לא יקרה לו. כי מי שזה כבר קרה לו יכול בהחלט להבין. תודה רבה. ממש מרגש!
[ליצירה]
*
כל-כך.....
היטבת לתאר בדיוק את הרגע.
אני לפעמים מתכחשת לזיכרון ולא נותנת לו לפרוץ, כי אחרי שהשנייה נשברת (וזה באמת שנייה!!! מדהים כמה מלאה היא יכולה להיות),
כאב הידיעה, ממלא אותי תוגה שאיני יכולה לשאת.
[ליצירה]
לילוש יקירתי
ברוך בואך לצורה.
הגיל החיצוני, הכרונולוגי שלי כמעט כפול משלך. וממקום זה אני מבטיחה לך שאם תישארי נאמנה לעצמך, לעולם לא תצטרכי להיות מבוגרת. רק בוגרת ויש המון הבדל. זה לא קל, אבל זה קסם כשזה קורה!
[ליצירה]
ליהודית.
הופתעתי מאוד כשהגעתי למצב שהייתי מסוגלת לסלוח לעצמי. הכוונה בסליחה הזו היא לא ויתור או התחמקות. דווקא מתוך העמידה הכנה והלא-נעימה מול ה'אני' כמו שהוא והתיקון, דווקא משם מגיעה הסליחה - הקבלה העצמית. הידיעה שאני מורכבת וגם טועה וחייבת לתקן.
קשה לי להסביר את זה. המילים פשוט זרמו ממני. נראה לי גם שאנשים שקיבלו מסרים ממבוגרים שהם אשמים בכל מיני דברים (והם לא היו) כועסים על עצמם ועל העולם ורק אחרי שהם סולחים (שוב, לא [!] ויתור] הם מסוגלים באמת להגיע לתיקון.
זו אחת התחנות המרגשות והיחודיות יותר שהיו לי במסע אל עצמי. הלוואי שהייתי יכולה להסביר לך במילים את התחושה של הסליחה הזו. אולי כי המילה נשחקה כבר ואבדה את משמעותה המקורית.
אבל כמובן, זו הרגשה אישית שלי וכמובן תודה על התגובה.
[ליצירה]
אויש, נלחץ לי
רק רציתי להוסיף, שלא תמיד הפנים הן המבטאות את היוצר, לפעמים זו שפת הגוף, האווירה, קווי המתאר.
(לדעתי כמובן - דעתך לגיטימית לגמרי!)
תגובות