בית לחם, 03:00 בבקר...

 

´אסף קום, יש מוקי!´ העיר אותי החובש השמוצניק-קלאסי עם ה-ס´ השורקת. בחור דווקא בסדר שלא מבין כלום ביהדות. בר מצווה הוא לא עשה ועד שהכרחתי אותו להוכיח לי – הוא ניסה לעבוד עלי שגם ברית מילה הוא לא עשה (מצטער, הייתי מוכרח...).

"מוקי" זה בעצם קיצור של "אתה-צריך-לקום-בקור-הזה-ולעלות-לאבטח-אוטובוס-של-כמה-חסידים-משוגעים-ומטורפים-ותמהונים-שבמקום-להיות-עם-הנשים-שלהם-בלילה-הם-בוחרים-לבוא-דוקא-לפה-(והם-עוד-קוראים-לזה-חסידות-ואסור-)להכניס-אוטובוס-כשאין-מפקד-בכניסה" . טוב שיש לזה קיצור.

קיללתי בנימוס וקמתי, חולף ע"פ המסדרון שמחזיק בשיא גינס של מספר כוללים למטר רבוע בממוצע. באמצע עצר אותי לוי. לוי זה סוג של דיפלומט מטעם הכוללים במתחם למשא ומתן עם המחלקה הנמצאת, שאני מניח שהיום המאושר בימיו אחרי יום חתונתו הוא היום שבו ראה אותי, סמל דתי, מגיע ומצטרף לסגל הפיקודי של המחלקה. ´סוף סוף´, בטח ספק כפיו באושר, ´אני אוכל להטריד מישהו שיבין אותי´. אני, כך למדתי, יכול לשחק את הדיפלומט בחזרה ולחסוך הרבה טאקלים בין הצדדים. הפעם הוא רצה שניתן להם להיכנס לתוך מגורי המפקדים כדי לקחת ספרים באופן חופשי. כאן, אני יכול לבחור באחת מתוך שתי דרכי פעולה:

  1. כשאין לי כוח: לצאת האיש הרע ולומר לו שבשום פנים ואופן אי אפשר להיכנס לשטח צבאי ואלה באמת הפקודות מלמעלה (עדיף בטון סמכותי של מפקד, שאין לי). אם הם רוצים ספרים שיבקשו וניתן להם (להשלמת הסצנה יש לעזוב בפנים זועפות בלי להמתין לתגובה)
  2. לצאת האיש הטוב ולומר לו שאתה מבין אותו ובעצם, גם בצד שלו אבל מה לעשות, אתה רק סמל כאן (כמו שהוא למד כבר לדקלם) ואתה חייב לבקש אישור מאופיר ושתעשה כמיטב יכולתך, כך שאופיר, הקצין, יצא האיש הרע.

שיעור ראשון בדיפלומטיה – לא לשרוף גשרים. בחרתי באפשרות השנייה וקיבלתי בתמורה מגוון איחולים לבביים כולל את אותו אחד שמאחל לי שאף מהדק רמאי לא יתעסק איתי?! (הם קוראים לזה "שידוך הגון" או משהו...). התנצלתי באמתלה בדיונית (יורים עלינו) וברחתי בלי להסתכל אחורה. שהגעתי החוצה, הכה בי הכפור. דיווחתי בקול רועד שאננניייי מממוווככככןןןןן.

כשמגיע האוטובוס, קוראים יקרים, מסתבר שעומדות לפניך שתי משימות:

האחת- המשנית מביניהם כפי שגיליתי עם הזמן, היא כמובן להגן על האוטובוס ונוסעיו. לוודא שכולם יורדים ונכנסים לקבר, לסרוק את הסביבה הקרובה ממטענים וישמעאלים לא עלינו ולהפגין נוכחות וערנות. פיס אוף קייק.

השנייה, היא כבר סיפור אחר לגמרי. אם נסכם אותה בתמציתיות – לשמור על שפיות. אנשים יורדים מהאוטובוס ל........א..........ט וכשאני מבקש (ובאמת שיפה) שיזדרזו הם רק הולכים יותר ל......................א..........................ט. לבסוף כולם הצליחו לרדת והאוטובוס נשאר עומד כשהנהג המטורלל הקבוע מתיישב בנחת בכיסאו ובוהה כמו מפגר באיזו נקודה לא ברורה דרך המראה האחורית. אני מסמן לו עם הראש שאין שום סיכוי שבעולם שהמשיח יבוא לפה בזמן שהתמהונים שלו נמצאים פה (מה שאומר שאין לו מה לחכות כאן מה שאומר שאין פה תמרור עצור מה שאומר שיסע כבר!!!!!!!). הוא לא מבין או לפחות עושה את עצמו לא מבין ורק ממשיך לבהות. ´כן, מה?´ אני מנסה. ´ברוך השם´ משיב בזעף. האהבה בינינו פורחת. נשמתי עמוק ונזכרתי בספר שקראתי פעם שנקרא "הטאו של פו" שמדבר על זה שצריך להיות שלווים (מומלץ). ´אתה יודע, אתה לא יכול להישאר פה עד שהם יסיימו...´ חצי שואל חצי מודיע. ´כן אני יודע´ ענה ביובש. ´אז... לא כדאי שתיסע עכשיו?´ איפה לעזאזל טעיתי? ´לא יש פה עוד בנאדם אחד מאחורה, הוא ישן´ הפטיר בטבעיות. כאן, אני השפוי, עומד בפני דילמה מוסרית נוספת:

  1. לנשום יותר עמוק, לחייך קצת, להיזכר בספר "הטאו של פו" ולבקש מהנהג בנימוס להעיר אותו.
  2. לצרוח עליו ´למה אתה חושב לחכות, ליקיצה טבעית?!´ ולוודא שהוא מעיף אותו כבר החוצה.

 

יסלח לי האל, יסלחו לי כל בעלי המוסר, יסלח לי בנג´מין הוף, מחבר הספר "הטאו של פו", יסלחו לי כל נזירי הטאו באשר הם ואחרונים חביבים, סלחו לי אתם, קוראי. בחרתי באפשרות השניה. הנהג נדבק לכסא מהאנרציה של הצרחה והתמהוני הנרדם קם משנת היופי (?!) שלו ורץ החוצה מהאוטובוס ופנימה לקבר תוך התעלמות מוחלטת ממני. כעבור ארבע שניות הוא חזר לאוטובוס, לקח את הכובע שלו ונכנס חזרה לקבר בריצה. לא הספקתי אפילו לשים לו רגל. האוטובוס נסע ונעלם ל.................א....................ט מספיק בשביל להפוך אותי לפקעת עצבים של ממש. הם יחזרו עוד 25 דקות, ואז זה באמת נורא, יותר קשה מקיבוץ גלויות. חזרתי אפוף לגמרי למוצב ואמרתי לחובש שניכר בו ששמע את הצרחות שלי עד לפה שיעיר את אופיר המ"מ בפעם הבאה. אופיר, מפקד המחלקה, הוא בסה"כ בחור די שליו. כל כך שליו עד שמעדיף לבלות את רוב יומו ככולו – בשינה. לדוגמה כשיש משימה, אני מעיר את אופיר רבע שעה לפני: סיגריה – תדריך – משימה – תחקיר – סיגריה – בחזרה לישון. ותדע כל אם עבריה שהפקידה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך. כל הכבוד לצה"ל!

 

בערך ב-09:30  בבקר התעוררתי שוב. אופיר בקושי הסכים לדבר איתי אחרי התרגיל שעשיתי לו הלילה. הלכתי לחמ"ל. יניב, המפקד השני, ישב שם עכשיו. ´אסף, אני עושה דו"ח לימונים´ הוא אמר לי. ´בסדר´ אמרתי כרגיל ואז חשבתי – הוא לא באמת התכוון ללימונים, נכון? לפני שאספר לכם למה הוא התכוון, בואו נשתעשע עם זה עוד קצת. הוא עלה בקשר ושאל את אבידן אם יש לו לימונים בווסט, וכמה. אבידן, כנראה קצת מודאג מהיציאה שלו, לא מבין למה צריכים להיות לו לימונים בווסט החזיר בשאלה בקול מהסס -´לימונים? למה שיהיו לי לימונים בווסט?´  ´לא לימונים! לימונים עם ליש!´ ניסה יניב שוב ללא הועיל. עכשיו נספר לכם שיניב הוא דלום אפליקאי שמדבר עם ל´ במקום ר´ והוא בסך הכל רצה לדעת אם יש לאבידן רימונים בווסט. בקשה לגיטימית. בתום התשאול שאל הרס"פ את יניב לכמה רימונים הוא הגיע. יניב מכיר את המשחק: ´כמה צליכים להיות?´

            ´אני שאלתי קודם´

            ´אז ביחד´

ואז קרה האסון. באותו רגע בו אמר הרס"פ שלושים ושניים – אמר יניב וניסה לבלוע – שלושים ואחד. עוצר יציאות עד שמוצאים את הרימון האבוד. ניסינו הכל כולל לחפש בין הספרים של ר´ נחמן מברסלב בכולל עד שעשינו את מה שעשינו. בלית ברירה. הערנו את אופיר...

אחרי הסיגריה, אופיר חקר חקירות צולבות את כל אנשי המחלקה, כולל טלפונים הביתה לכל אלה שיצאו. לפתע עלה לי רעיון. לחשתי לאופיר באוזן. הוא חייך.

 ´28 מרחל´ קרא בקשר לאחת העמדות.

 ´רות עבור´. הגיע התגובה במבטא אמריקני כבד ובהצתה של פלורסנט.

 ´עם מי אני מדבר עבור?´

 ´עם 28´ הוא לא התבלבל.

 כולם גיחכו (מזל שיש רמקול לקשר).

 ´ג´וש, אני יודע שאני מדבר עם 28 הרי קראתי ל28 נכון? ששאלתי עם מי אני מדבר, רציתי לדעת בעצם, מי אתה?´ אופיר הסביר בסבלנות לא אופיינית.

 ´אה...מה?´ גם אני לא יכולתי שלא לחייך. אופיר יכל. אז הוא לא חייך.

´רות לא חשוב. כמה רימונים יש לך בווסט, עבור?´

´ אם...שתיים´

התערבתי. ´תבדוק´ בקשתי בנחרצות.

כעבור חמש דקות בהן הוא בטח חשב על תירוץ מספיק טוב...

´רחל מ28´

´רות. כמה?´

´אם...שלוש´

חייכתי בניצחון מאוזן לאוזן.

´איך לעזאזל?´

´אם...לא יודע´

חשבתי. אם הוא לא מצא תירוץ מספיק טוב – אז למה הוא לא ניסה להרוויח זמן. למה הוא עלה מולנו ולא חיכה שנזכיר לו? חשבתי לשאול אותו, אבל לא נראה לי שאני אצליח לשאול את זה נכון באנגלית כי בעברית הוא בטח לא יבין.

לאחר בדיקה נפתרה התעלומה. ליאב נזכר שביקש מג´וש להכניס את הרימון לתוך הווסט שהיה עליו. ג´וש כנראה לא הבין נכון מספיק והכניס אותו לווסט שלו.

הגיע עוד אוטובוס אז יצאתי. קטסטרופה! איך שיצא הראשון, הוא סיפר לי בטובו שהם קבוצה מיוחדת מארה"ב ושהולכים להגיע עוד שיירה של חמישה עשר אוטובוסים רצופים. הנהלים אומרים שצריך להכניס אותם אחד –אחד. ממש סיוט. אחרי שחזרתי לצבע המקורי שלי אמרתי פשוט ´אוקיי´ חסר רוק וכיוונתי את התנועה. עכשיו, האנגלית שלי התחילה לפעול.

´אקסקיוז מי, מיי איי הב א פיקצ´ר וויז יו? (אני יכול להצטלם איתך?)

´וול, שור ויי נוט?´ (ובכן, בטח למה לא!)

לפני שהספקתי לתפוס פוזה כבר היה לי בוק שלא מבייש את סוכנויות הדוגמנים המובחרות בעולם. מה שיפה בכל העסק הזה, הוא שאחרי כמה זמן, אתה יודע לזהות לפי הפרצוף – באיזה שפה לדבר עם הבן אדם שמולך: ´יו! גו היר פליז. דיס איז דה אנטרנס´ (אתה, לך לכאן בבקשה, זו הכניסה) אמרתי לבחור מאה אחוז אנגלי. פתאום הוא התחיל לגבב מילים שהסיומות שלהן נקטעו. טעות טראגית.

´נו קומפרנבו פרנץ´ עניתי. כמה אירוני שהמילים היחידות בצרפתית שאני יודע להגיד הם שאני לא יודע צרפתית...

באוטובוס השביעי בערך (מי סופר? אני!) צעקתי באנגלית על מי שהתגלה מאוחר יותר כצבר ששירת בפלס"ר גבעתי. באוטובוס השנים עשר נאנחתי ואמרתי את דעתי על הנהג. לאוזניו המאזינות של בן שיחי. הנהג. כשהאסון בן הארבע שעות (פלוס- מינוס-פלוס) הסתיים, הייתי ככה קרוב להתפוצץ על מישהו. מתחתי חיוך רחב מדי מאוזן לאוזן ("הטאו של פו", זוכרים?) בשביל לעצור את עצמי. זה דווקא די עבד כי הצלחתי לחמוק באלגנטיות אפילו מלוי עד שהגעתי למוצב והזדכיתי על החיוך. 

´אה...אסף?´ פנה אלי ליאב, החייל הכי חמוד בצורה מאוד מנומסת.

רעש של פיצוץ

´מה אתה רוצה? למה לא צחצחת את הנעליים הבקר? למה אתה לא מגולח? למה הפינת אוכל נראית כמו שהיא נראית? למה החמ"ל לא מסודר? איוון! תכניס את החולצה למכנסיים כבר!!!! בדר, אל תחייך שאני צועק עליך!!!!´ כשהפסקתי כדי לנשום, גיליתי שיניב ושי הסמל תופסים אותי בידיים וגוררים אותי לחדר.

´מה עשיתי? סך הכל רציתי שהוא יפרוק לי?´ שאל ליאב את הנוכחים בחדר.

שי הרשה לי לצאת מהחדר רק לתפילת מנחה. הלכתי לתוך הקבר. כשיצאתי בתום התפילה תפסה אותי יד חזקה בפרק היד. זה היה ראובן, הפרנואיד הרשמי של מוסדות הקבר. מעניין מה עכשיו...

´תגיד, יש לכם מקלעים שם, בתוך המוצב שלכם?´ שאל עיניים בורקות מדאגה.

´אל תדאג´

´אוהו אני דואג! אני יודע עם מי יש לנו עסק. כמה אתם פה? עשרים? הם ישתלטו עלינו פה בקלות!´ תפס אותי עכשיו בשתי ידיים.

כאן אני מוכרח להביע הערכה גדולה כלפי מיודענו ראובן. יחסית לבן אדם שדי משוכנע שהוא יגמור את היום או החודש בתור עציר באיזה כלא פלשתיני במקרה הטוב – הוא צריך להיות ממש אמיץ בשביל להמשיך ולפקוד את קבר רחל אמנו יום-יום. בטח נותנים לו על זה קרדיט איפה שהוא...

שיניתי דפוס עבודה כי כבר נמאס לי.

´אל דאגה´ עברתי לטון רציני יותר וכחכחתי בגרון. ´אתמול, כשלא היית, באמת ניסו לחדור וחיסלנו ארבעה או חמישה מהם. אחר כך פשטנו על השכונה פה ועצרנו עוד עשרים חמושים. השב"כ מטפל בהם עכשיו´

בחרתי נכון. ניצוץ נדלק בעיניו.

´כל הכבוד! זה צה"ל הצבא שלנו! תמיד מנצח´.

אני רשאי ללכת. כנראה ששלמה הגבאי שמע אותי ועיוות את פרצופו. סימנתי לו להיות בשקט.

´מצטער ר´ שלוימה, אני חייב להרגיע אותו איכשהו ולאו דווקא בדרכים כשרות´ מלמלתי בהתנצלות.

הוא חייך בהבנה.

המשך היום עבר בלי יותר מדי אירועים חריגים:

שני נהגים התעצבנו עלי ולקחו את המספר האישי שלי להתלונן למח"ט. (אני חושב שכדאי שאלך עם תג).

ארוחת ה"ערב" הגיעה ב"קרגשיות" בשעה 23:30 ב"לילה".

מטען צינור קטנטן התפוצץ בבית הקברות הסמוך והקפיץ סתם את כולנו לישון על הגג.

שני תיירים מצפון קוריאה (יש כזה מקום?) בזבזו את כל הפילם שלהם על תמונה בשער מתחת לכיתוב "רייצ´לס טומב", בכניסה ולא נשאר להם לצלם את הקבר מבפנים. (לא יודע למה אני צריך לדעת את זה...)

 

כשהלילה עבר לשעות הקטנות, היה זה תורי לתפוס את החמ"ל.

שמעתי צחוק עמום מהקבר.

או אולי בכי?

אולי היא... בוכה מרוב צחוק?

"קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה".