עין ירח, אין ירח... ובלילה בו ברחו האלים בגלימותיהם הכהות והניחו את העולם לנפשו, ציפורים לא צייצו ועלים לא זעו והרוח שתקה כי כבר לא היה לה מה לומר. והחושך הזדחל בחשש החוצה, כמו תמה לדעת מי מחלק את ההוראות עכשיו.
והאלים לקחו עמם את הקסם, והותירו לעולם רק את מהותם – היופי והשקר והרוע, ויקום ענק וריק שנוקד במיליארדי פיסות אור.
"ויצר ה´ אלוהים את האדם עפר מן האדמה"...
מיליונים של גרגירי גרגירים צרחו כשהופרדו בכוח זה מזה –תחילה במחאה ולבסוף בסבל, כשהותכו ומתו, ונשמותיהם נגזלו ונכלאו בגוף שעוצב מחדש.
"ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש"...
הרוח נשאבה בעל כורחה, נאחזת בענפים ובשמים... ובצרחה שלא נשמעה ואף לא תשמע עוד כמוה, פקח הגולם את עיניו-
..."חיה."
והיה לאדם.

"אני אלוהים, ואני בראתי אותך."
"אני זה הכל?"
"לא."
"אז אני עשיתי את כל מה שלא אני?"
"לא. אני עשיתי."
"ואני עשיתי אותך?"
"זה לא יכול להיות, שחץ. אני הייתי פה קודם."
"איך אתה יודע?"

"שחץ." זו היתה מילה אחת בודדה... גלי קול... שרירים... מחשבה. "אני שחץ." אני.
הוא עמד על אדמה חמימה-עדיין, בקרחת יער שקטה. מעליו נפרסו שמי ערב מכוכבים, וירח חיוור שהביט בו באשמה. "הי," אמר שחץ. "יש כאן מישהו?"
ציוץ עליז ענה לו מהסבך, ולהק ציפורים התרומם משם, תוך צווחות וקולות פטפוט מחרישי אוזניים.
"אתם לא מישהו, אמר שחץ, באכזבה – אף שלא ידע זאת. "אני מישהו. יש כאן מישהו כמוני?" הרוח שרקה חרישית בין העלים, ונשפה עליו אור חם. "שחץ..." לחשה הרוח.
"כן," אמר שחץ. "זה אני."
"מה אתה עושה כאן?" הקול נדמה כמגיע מכל מקום.
"אני כאן," אמר שחץ במבוכה. "איפה זה כאן?" והרוח התגלגלה בצחוק חרישי של עשב צומח.
"והמלאך? איך עברת אותו?" שחץ שתק, כיוון שלא ידע מהו מלאך. "בחייך," אמר הקול. "אתה יודע... הכרובים, להט החרב המתהפכת וכולי."
"חרב?" המילה הזאת דווקא נשמעה מוכרת.
"לעזאזל, " אמר הקול ברוגז. "שם היית צריך להיות. מה מלמדים אתכם היום? עזוב, לא משנה. איך מתת?"
"מה?" אמר שחץ בבלבול. "איך עשיתי מה?"
"אתה לא מת?" תמה הקול. "אז מה אתה עושה כאן?"
"אני לא יודע. יש מקום אחר להיות?" הקול שתק זמן מה. "קין," אמר לבסוף. "אי הבל אחיך?"
"אה?"
הקול נאנח בתסכול. "בנאדם, בטח הרגו אותך עם פטיש בראש."
"אני שחץ," אמר שחץ, שמח לעזור. "לא בנאדם."
"נעים מאוד," אמר הקול. "אני הנחש."
"וואו," אמר שחץ, מתרשם. "מה זה נחש?"
"נחש זה אדם," אמר הנחש. "אבל אתה לא אדם... איך הגעת לכאן?"
"אלוהים עשה אותי," אמר שחץ בשמחה. "הוא אמר לי בעצמו."
לו היו לקול עיניים, היה וודאי פוקח אותן לרווחה. "דיברת עם אלוהים?!"
"אני חושב שכן," אמר שחץ. "זה מה שהוא אמר."
"וואו." הקול נשמע מתפעל. "מגניב. גם אני דיברתי אתו לא פעם, אתה יודע... לפני שהייתי נחש."
"היית משהו אחר?" שאל שחץ בתימהון, והקול נאנח. "פעם קראו לי פנדורה... ולוציפר, ומות, ואטילה, והיטלר וניטשה ונחש. אלוהים קרא לי שטן, אבל עכשיו אני רק קול. אלוהים הלך מזמן."
"אני פגשתי אותו," ציין שחץ בגאווה. "בהתחלה חשבתי שהוא שחץ, אתה יודע. עניין מצחיק... הוא דווקא לא כעס – הוא פשוט הסביר לי שאני שחץ, ושהוא אלוהים. הוא מאוד חכם, אתה יודע."
"למה אתה מתכוון?" תמה הנחש. "איך אפשר להתבלבל בין משהו לאלוהים?"
"הוא נראה בדיוק כמוני," אמר שחץ לאחר מחשבה. "אבל היו לו צבעים אחרים – ברגליים, נגיד."
"רגליים?" לחש הנחש בהתרגשות. "או, ידעתי שזה יקרה יום אחד. גולם, לאלוהים אין רגליים."
"אבל עכשיו יש לו," אמר שחץ, נבוך. "אתה יודע – גם אני, נדמה לי שלא היו לי רגליים, ותראה – עכשיו יש."
"שחץ," אמר הנחש. "הבט."
ומבין העשבים המתעוותים בכאב זחל ובא הנחש. הוא סקר את שחץ מלמטה למעלה, במבט ארוך ואיטי. "אתה אידיוט," אמר בחיוך. "אבל די מתאים לך ככה."



ומאז עובדים בני האדם את הנחשים, בדם ואש וארס…
ובגן עדן עוד כלואים אלוהים והשטן, מאחורי להט החרב המתהפכת.