ואולי יום האם זה דווקא נקיון יסודי? לבדוק את כל אותם הדברים שאמא שמה לי בצקלוני? פתאום יש לי כוח לפתוח אותו ואולי גם לרוקן את כל מה שהכנסת לתוכו, אמא, ואני אמרתי על הכל אמן. תפיסת העולם שלך, תחושת ההחמצה ואי הסיפוק, אמיתות לא אמיתיות, אקסיומות שמעולם לא הסכמתי איתן, איכשהוא הצלחת לדחוף לי אותן לתרמיל, כמו אמא פולניה שדוחפת עוד זוג גרביים, ועוד קופסת שימורים, אפילו שהתרמילאי הצעיר נשבע לה שהוא לא יגע בהם בטרק שלו בהרים. במי לא שווה להשקיע יותר מידי (ילדים, גברים) ובמי כן (אף אחד) מעולם לא הסכמתי עם זה, אבל הנה, זה תקוע פה, ברוכסן האחורי! שאלות שמכובד תשובותייך לא הצלחתי לשאול אפילו את עצמי: כמה כוחות יש לי, כמה חרות יש לי ללכת עם הכשרונות שלי להיכן שהם מובילים אותי עד כמה אני אדם נפרד ממך, אמא, עד כמה מותר לי לפרוש כנף, ללכת בדרך אחרת. כבד לי התרמיל ומעיק. יש בו הרבה דברים מיותרים, וגם אחרי שרוקנתי את גלילי הנייר וקופסאות השימורים, מכל תא מציצה אלי תמונה שלך, עד שאני שואלת את עצמי זה בכלל התיק שלי? ואיך יתכן שעד עכשיו לא ערכתי את הנקיון הזה? או שמא החפצים שם קשורים באיזה קפיץ, חוזרים לשם מעצמם בלילה בשקט, אחרי שחשבתי שהוצאתי אותם? אמיתות ישנות, מוסכמות חברתיות, מניעים חיצוניים לקבלת החלטות. מעלים עובש וריח של כריך רקוב עטוף בניילון, אי שם בתחתית. לא נגעתי, לא נגעתי בכריך הזה מעולם. השתדלתי לכוון את חיי לפי נשמתי הפנימית. אז למה הכריך ההוא תקוע שם? ונגיד שהוצאתי הכל, וגם את התמונות גרסתי האם אצליח להיפטר מהריח הזה? והאם אני יודעת מה בכלל אני רוצה למלא בתרמיל? שיישאר ריק, זה עדיף. אולי ככה הוא גם יתאוורר בינתיים...