שוכבת לצידך, ועוצמת עיניים אתה ישן ואני ערה הנשימות שלך כמו של ילד קטן צלולות. לאן נעלמה הנחירה? אני מניחה יד על כתפך הרחבה רוצה להעביר אליך מאסה של אהבה רוצה לתת לך מנות מנות של אהבה שיהיו איתך גם בזמנים אחרים גם כשאנחנו מתווכחים, כשיש חילוקי דיעות וכשדברים שאני אומרת, נדמים לך כפוגעים שתשלוף ברגעים האלה מתיקך את אותן מנות מתנות של אהבה ושתזכור, שאני אוהבת אותך מאוד. אתה שומע? אבל כל זה מחליק על כתפך העגולה, ולא נכנס. רוצה להקל מעליך אבל פוחדת. פוחדת להעביר חלק מהמשא הזה לכתפיי העייפות ואיך יתכן שאתה תסתובב לך כזאב בודד? האם כל השנים האלה לא בניתי סביבך חומות תומכות ואוהבות? איך זה קרה? שאני פה ואתה שם? שאני בשלווה הביתית, ואתה מתייסר בעולם נלחם את מלחמת הקיום, את מלחמות החיים בעוד אני שק"מיסטית בפיקוד העורף מה, מה, איך משנים את המתכונת הזו? ואם אחיה איתך את כל הסערות הלבטים והקשיים האם ישאר לי כוח לכביסות ואיסוף צעצועים? הפחד לשקוע באיזו פאסימיות שנובעת ממציאות החיים אולי בכל זאת צריך כאן מישהו עם ראייה מטושטשת קצת כדי להכניס צבע ליומיום, התרגשויות לחגים, שמחה שוכבת לידך ועוצמת עיניים אתה ישן ואני ערה משהו לא נותן לי להרים את השמיכה ולהתכרבל בתוך חיבוקך הלא-מודע כמידי לילה בלילו ואם כך – איך ארדם?