שנים שלא הדרמתי לחולות האלה
הדקלים והים, והבתים הלבנים הקטנים
הייתי שם מזמן, לא הולכת יותר
יודעת שהולכים לגדוע, ואני לא מתקרבת
עברתי חורבן אחד, יודעת, יודעת היטב
שהבולדוזר הזה, כשהוא מחליט
זהו זה.
זה יקרה
ואחיותיי שם, ואני דורשת בשלומן ומקווה שיהיו מציאותיות
שימנעו מילדיהן את הארוע הקשה
אבל נשארת כאן, בעורף השאנן ושתום העין
העין שלי חייבת להיעצם עכשיו, אין יותר דמעות.
אבל הבן, הבן היקר שלי, כל כך רצה שאני אבוא, אז באתי
וסיור בכפר דרום ושוב מדריך עם להט ואמונה והכל כמו אז
והדשאים, והבריזה לפנות ערב, והילדים, והאנשים הפשוטים, והחקלאים
החקלאי עתיר האופטימיות והאמונה, לחבק ולנשק אותו ואת הפלפלים הצהובים שלו.
וגם האנשים שדיברו על המאבק, ועל הכיעור, ועל השוטרים האלימים.
ובסוף עליתי על הטרמפ שלי חזרה, והם עשו סיבוב גם לגני טל
ושם, לצד בית הכנסת, בית כל כך יפה, שלו
שקוע בצמחיה ותיקה ועניפה
עץ ענק שנותן צל אדיר מימדים לכל הגינה הגדולה שמתחתיו
ובה שתי נדנדות מתוקות כמו פעם, וכל זה חצר פרטית נטולת גדר
ומסלעה מקסימה צמודה לקיר הבית, ומפל זורם בתוכה
ואני שואלת, איזה כוח יכול להרוס את כל היופי הזה.?
לו רק היו מספיק אנשים שולחים אהבה לבית הזה ולחבריו
הוא היה נשאר עומד על תילו
אבל כנראה שאין לנו מספיק אהבה, והיא לא תנצח
וזה הבית שחרב על שנאת חינם שאנו מדקלמים מגיל הגן
ולא מבינים שהבית, הבית שהתחלנו לבנות כאן לפני 57 שנים
מתחיל להיחרב שוב, כי אנחנו לא מאמינים באהבה
מאמינים בויכוח, במי צודק יותר, במי משפיל יותר את הצד הפחות צודק
ומי יאמר את המילה האחרונה
יוצאים ל"מאבק" ושוב המילה הגרועה הזאת
ושוב יש "מטה מאבק"
נכון יש פנים אל פנים אבל רק כשהאקדח ברקה?
ואנחנו כל כך רחוקים מלהאמין באהבה
אבל היא לא תוותר לנו, האהבה, רק כשנתחיל להשתמש בה נראה ברכה.
תגובות