היא: ושוטטתי אז ברחובות סחופי-הגשמים הרוח שוב מצאתי עצמי על סיפך מחפשת לי בית לנוח. ואינני אותה נסיכה שהתּוֹם נגע בעיניה בעיני משתקפים השמים נחושים וקודרים. העולם לא כרע על ברכיו ונשק לידי הצחורות נתיניי קשי-יום היו, נטולי-גינונים ומרים. התזכור? התזמין אותי פנימה, לבלות את לילי בביתך? התיתן לי שנית להקסימה את אחרון חדריו של ליבך? ובמיטה מחופת הכסתות בחדר האורחים הלבן, האשקוט או אתור כל הלילה אחרי האָפוּן למבחן? --- הוא: אָת אמרת שלשקט זקוקה את חנוקה היית בין זרועותיי ויצאת אז לרדוף את הרוח בלי לומר, בלי לרמוז, עד מתי. כשדפקת על דלתי אז ידעתי כי עברת כל פיתוי בעולם הגדול, המזמין וליבך הפועם כה לחש לך, לא יהיה לך כמוני מבין. ואינני אותו הנסיך שהחום נדף מחזהו בחזי עלה זה לא כבר הכפור לשלטון וספינת-חלומי אל מרחב הימים הפליגה ובלי יד אַמוּנה, מכוונת, עלתה על שרטון. התזכרי? התלכי אחריי אל החום, לבלות לילותייך איתי? ובינות לנטיפי הקרח תזהי את השתקפותי? ובמיטה מחופת הכסתות בחדרי הגדול, המנוכר לא אשקוט, לא אשן כל הלילה אָפוּנֶך לי מתחת לכר.