בטח עכשיו תתקשר בטח תגיד לי "מה אכפת לך את עוד צעירה, הזמן לא בורח לך" ותשכנע אותי. אני שונאת שאתה משכנע אותי אל תעשה את זה! א-ל ותגיד לי-בואי נלך לטיול, מתוקה משהו הרשה לך לקרוא לי מתוקה?? למרות שזה נעים לי כ"כ. איזה כיף לי. אני מתוקה. ככה הוא אמר ראית אותי בפעם הראשונה בלי איפור עייפה בלי מצב רוח. ורצית אותי. איך זה יכול להיות? אמרת לי, תשארי עם הניצוץ שיש לך בעינים. איך ראית ניצוץ באמצע הלילה? כשאני כ"כ עייפה ולא מאופרת. ורצית אותי. אמרת לי בהשתאות, "את חייבת משהו הכי טוב בעולם. את כ"כ טובה." איזה כיף לי. אני טובה, ככה הוא אמר. נפגשנו שוב ביום שישי. עשינו קניות לשבת, לדירה שלי מזעזע. הרגשתי כאילו אנחנו זוג נשוי. שלום! זוג נשוי?? אין מצב. לא איתך. אבל כל זה נמצא שם עמוק עמוק בפנים. ובחוץ, מתוקה, טובה. וחייכנית. (ככה הוא אמר, לא?) שלושה שבועות עברו ביעף. כל פעם נפגשים, מדברים, אוכלים ואוכלים וגם קצת אוכלים בסוף. הלכנו להביט בטבעות. כי אתה רצית. "תראי לנו (לנו??) את היהלום היקר ביותר" בקשת מהמוכרת. לא ידעתי מה לחשוב, להרגיש. אתה רוצה לומר בזה משהו, אדוני? אחרי זה נסענו הביתה, באוטו שלך, מהעבודה. דברנו ודברנו (בעצם.. דברת ודברת) ואני בהנהונים, מדי פעם, כנראה עייפה. מהשטויות האלה. ואולי אני לא, אולי זה מהמבחנים. והוא אומר לי "את עכשיו במצב של אישה שאפשר לחטוף אותה" ... הצילו. עם מי אני יוצאת?? והוא מסביר לי כדי שאני חלילה לא אבהל- "תראי אותך, יושבת פה, שפוכה מעייפות, עוצמת עיניים.." זה הרי ברור, לא? סוף סוף הגענו לדירה. הוא מכבה את האור "זה מסנוור, אני אומר לך" והוא מביא לי מתנה יפה, עטופה בעטיפה צבעונית (נראה לי, תשמעו, היה שם חושך) גרביים. ... כדי שלא יהיה לי קר. כמה נחמד. "תברכי הטוב והמיטיב" הוא אומר לי. איך לא חשבתי על זה. באמת. ואני יוצאת. יוצאת י-ו-צ-א-ת מהמכונית. הוא מביא לי כרטיס ביקור. "שאני אבוא איתך לדירה? לסחוב את הדברים, להגיד שלום לחברות..?" בטח. אבל יום כן ויום לא. והיום לא. sorry. הוא מחייך. וגם אני. "בי מותק לילה טוב" yes sir מה שתגיד.