(עוד אחד מהדברים האלה שהתחילו בתור שיעורי בית. באנגלית, הפעם. זאת הגירסה המתורגמת.) החתול שלי היה רטוב. מאוד רטוב. הוא עמד בגשם. "גשם" הייתה מסעדה מאוד מפורסמת. הוא היה רטוב בגלל שהמלצר שפך עליו מרק בטעות. הוא ריחם על החתול, ולקח אותו למטבח. כמה אנשים הביטו בפליאה במרק שלוקח חתול למטבח, אבל המלצר הרגיע אותם והלך למטבח יחד עם החתול. המלצר נתן לחתול כמה דברים לאכול. אחרי שהחתול סירב לאכול כפיות וסירי בישול, המלצר נתן לו רגל עוף. הרגל, לצערו של החתול, הייתה מחוברת לעוף. נע. מאוד. לאחר שהם התרוצצו במרחביו הפתוחים שטופי השמש של המטבח, המלצר תפס את העוף, שם אותו בצד, ונתן לחתול גלידה. הוא החליט לאמץ אותו. פילוסופים ועורכי דין עלולים להתנגד לרעיון של חתול-מאמץ-מלצר, אבל לא היו פילוסופים או עורכי דין באזור. החתול לקח את המלצר לביתו, ושם אותו בתוך כלוב. ביתו של המצלר היה זר מאוד לחתול, אבל הם הסתדרו. בהתחלה היה להם די קשה, והם רבו כל הזמן, אבל בסוף החתול והבית הגיעו לפשרה תודות למלצר. החתול והמלצר חיו יחד כמה שנים, ונהנו מאוד. המלצר היה בן זוג נהדר לשיחה, משחק ידידותי של גו (משחק סיני עתיק), או סתם כוס תה. יום אחד, החתול התעורר. זה היה מעשה מאוד חריג מצדו, אבל בכל זאת הוא התעורר. הוא הביט בכלוב של המלצר, אבל הוא לא היה שם. "כלוב מסכן..." הוא חשב לעצמו. "הוא בטח רחוק מכאן, בודד, עצוב, ומפוחד...". למחרת, המלצר והחתול החליטו למצוא את הכלוב. בשנה הבאה. השנה, הם צריכים לאפות עוגה. -לאחר שנה- הם רצו במורד המדרגות במהירות. הם הגיעו לקומת הקרקע, והתחילו לברוח מהבית. הם הגיעו למרחק של 20 מטרים,כשהבית התפוצץ. טיפות של עוגה נולית התפזרו בכל האזור. "תנור מטופש." אמר החתול. "זה היה מיקרוגל." ענה לו המלצר, שהיה קצת יותר בקיא בדברים כאלה. "אה." "כן." "רגע, אם זה היה מיקרוגל, למה היה שם כלוב?" "כלוב?" "זה מה שאמרתי, כלוב." "איזה כלוב?" "כלוב מתכת קטן כזה, שהיה עליו שלט לבן שכתוב עליו "מלצר"... אממ... אופס..."