(ההמשך ל-"אני יודע מה עשית בפרק האחרון". טוב, לא בדיוק המשך, יותר כמו סיפור משלים. כן, גם כאן יש פרקים. וכן, גם את הסיפור הזה עדיין לא גמרתי. אני אכתוב עוד פרקים. מתישהו. אבל יום יבוא והסיפור הזה יהיה גמור. מתישהו. הפרקים הראשונים הם בעיקר הסברים, הקטעים היותר נחמדים (שאין לי מושג מה הם יהיו. ברוכים יתרונות אלתור) יבואו בהמשך. מתישהו. ולאלה מכם שתוהים, הפעם יש היגיון בסיפור. ויש גם סיפור רקע.) פרק 1. קליק, זמזום אלקטרוני. "לך מפה." "אני חושב שבוב התבלבל." "למה?" "כנראה באג במערכת תיאום הקואורדינטות, או שהוא מחייב." ולאחר כמה שניות, "לא, בעצם לא נראה לי. זה כנראה בתיאום הקואורדינטות." "התכוונתי, למה אתה חושב שבוב התבלבל?" "אה, בגלל שתאי המוח שלי מעבירים זרמים חשמליים בינם ובין עצמם, וגורמים לי לחשוב שהוא התבלבל." נשיפה כועסת ושקטה. "אה, עכשיו הבנתי למה התכוונת. אני חושב שהוא התבלבל בגלל שזה לא נראה כמו מקום שבו יגור מישהו שהושפע מהמא"ר." "הוא לא יודע על זה כלום, זוכר?" "לא..." היסוס קל, "אף אחד לא אמר לי..." "באמת?" כמה הקשות מקלדת ולחיצות עכבר, "אה, כן, הנה זה. הבימייל נועד להישלח עוד 18 דקות." "יצאתי לפני חצי שעה. זה אמור היה להישלח לפני שיצאתי." נימה של כעס. "טוב, אין מה לעשות בקשר לזה עכשיו. אבל אתה יכול לשלוח תלונה למחלקת הבימייל." "אולי אחר כך, כשאני אחזור. עכשיו, תשגר את מערכת האנטי מא"ר שלי למריאנה." הקופסא האפורה הגדולה שהוא החזיק נעלמה פתאום. "תודה, אני מת." קליק, זמזום אלקטרוני. קליק, זמזום אלקטרוני. "לך מפה." "אני צריך להעיר אותו." "הוא ישן?" "לא," סרקסטיות, "אני צריך להעיר אותו בגלל שהוא לא מצליח להירדם." "מים קרים שישפכו עליו יספיקו?" "כן." "בוצע." "תודה, אני מת." קליק, זמזום אלקטרוני. חשבון טלפון, חשבון חשמל, חשבון מים, חשבון מוצרי חינם, כולם נפלו מהשמיים. ציפור התקרבה מרחוק. היא טסה לעבר חשבון החשמל, ובנשיפה אחת שרפה אותו לגמרי. אז היא טסה לכיוון חשבון הטלפון, והתהפכה כמה פעמים. לאחר שהיא שרפה גם אותו, היא צללה למטה כדי לאסוף את הרוכב שלה, שנפל בדרך. קליק וזמזום אלקטרוני עמומים נשמעו ממקום כלשהו, בלתי מוגדר. דיבורים עמומים. הציפור תפסה את הרוכב, והושיבה אותו על גבה. לגביו, זה לא היה מהלך חכם במיוחד מכיוון שגב הציפור היה מצופה בקוצים ודוקרנים. הוא עבר לשבת על ראש הציפור, בדיוק כשהיא שרפה עוד חשבון. קליק, זמזום אלקטרוני. מטח של מים. התעוררות פתאומית, מלווה בתחושה חזקה של לחות בראש. הרגשה זו נבעה בעיקר מן העובדה ששני ליטרים של מים הופיעו משום מקום ונשפכו על הראש. בלבול. "מי אתה, ולמה שפכת עלי מים?" "שמי אינו חשוב כרגע." "הוא כן." "הוא לא." "הוא לא." "הוא כן." "בסדר, הוא כן. קוראים לי מגרופיביוס גרנט." "אוקיי. למה אני רטוב?" "בגלל שנשפכו עליך מים קרים." "ולמה זה?" "בגלל שהייתי צריך להעיר אותך." "למה בדיוק?" "כדי לדבר איתך." "על מה?" החזרה הזאת על המובן מאליו התחילה לשעמם אותו. "אה, זה החלק המעניין. אנחנו צריכים עזרה." "אנחנו?" "כן, אני מייצג ארגון סודי מאוד, שאין לי מושג איך קוראים לו." "אין לך מושג איך קוראים לארגון שלך?" "זה מה שהרגע אמרתי." "איך זה הגיוני שלמישהו לא יהיה מושג איך קוראים לארגון שבו הוא עובד?" "אף אחד לא אמר שזה הגיוני. אף אחד גם לא יודע איך קוראים לארגון." "בסדר," פקפוק קל, "אז מה אתם רוצים ממני?" הוא התחיל לחטט במזוודה שלו. הוא המשיך לחטט במזוודה שלו. אחר כך הוא חיטט בה עוד קצת. הוא לחץ על האף שלו. קליק, זמזום אלקטרוני. "לך מפה." "אני לא מוצא את דפי המידע של נאגי, תשלח לי אותם." "בוצע." "תודה, אני מת." קליק, זמזום אלקטרוני. הוא שלח יד למזוודה שלו, והוציא ארבע תיקיות. "בתיקיות האלה כתוב כל מה שאנחנו יודעים על נחום, גיא, אבי, ויורי." "אוקיי." "אתה לא מתכוון לשאול מי אלה נחום, גיא, אבי, ויורי?" "רציתי לבדוק איך תגיב אם אני לא אשאל." "אה. בכל אופן, אנחנו קוראים להם נאגי. זה ראשי תיבות של נחום אבי גיא ויורי. הם חברים טובים, והם בני 14. נחום הוא ילד ממוצע, נמוך ושמנמן, עם שער שחור ועיניים בצבע ירוק בקבוק. הוא המנהיג של נאגי, ויורי הוא זבוב המחמד שלו. גיא הוא גאון צעיר, ואבי הוא סתם מוזר." "אז מה עושה אותם כל כך מיוחדים?" "מא"ר." "מא"ר?" "מא"ר." "מה זה מא"ר?" "אני לא יכול להגיד לך." "למה?" "בגלל שהמא"ר פיתח היזון חיובי, והתחיל להשפיע על עצמו. זה הוביל להגברת האי-רציונליות, עד שמערכות הבקרה קרסו. המא"ר יצא מכלל שליטה, והתחיל ליצור השפעות אי-רציונליות אקראיות בכל מני מקומות. ההשפעות האי-רציונליות גרמו להרבה בלגן וחוסר היגיון. הבירוקרטיה של מדינות המערב היא תוצר ישיר של המא"ר. גם העובדה שאני לא יכול להגיד לך מה זה מא"ר היא תוצר של המא"ר. גם דיווחים על נחיתות חייזרים, אגדות פולקלור מקסיקניות, ומערכות עיבוד של מחשבים." "אה. בסדר." "אוקיי. עכשיו אנחנו צריכים להגיע למריאנה." "מריאנה? אם אתה אומר מריאנה בתור קביעה מובנת מאליה, אני מתעטש עליך." "אם אני אומר מריאנה בתור קביעה מובנת מאליה, אתה מתעטש עלי?" "אררר..." "מריאנה זה השם של הבסיס התת ימי שלנו בבקע מריאנה, 11 קילומטרים מתחת לפני הים." "אה. ואיך שם?" "עמוק." "איך אנחנו אמורים להגיע לשם?" הוא לחץ לעצמו על האף. קליק, זמזום אלקטרוני. פרק 2. הוא מצא את עצמו בחדר כחול עם ציורים של כבשים על הקירות, ולידו עמד מגרופיביוס. "אה?!" הוא אמר בטון שמביע חוסר הבנה כללי. "ברוך הבא למריאנה, בסיס מא"ר מריאנה, מספר סידורי 18." "אה. ואיך הגענו לפה?" "בוב." "מי זה בוב?" "גרסה מתקדמת של המא"ר. הבוב שיש לנו פה הוא מא"ר 27.05C." "טוב." "אתה לא מתכוון לשאול על מה אני מדבר?" "לא." "אוקיי." "אתה לא מתכוון להסביר לי בכל זאת?" "לא." "אוקיי." "היו כמה גרסאות של מא"רים. המא"ר, עם ה' הידיעה, הוא מא"ר 12.61A. הוא המא"ר ב-ה' הידיעה בגלל שכשהוא חייב הוא יצר את ההשפעות החמורות ביותר מבין כל המא"רים שחייבו." "חייבו?" הייתה לו הרגשה חזקה מאוד שהתשובה של מגרופיביוס תהיה משהו בסגנון של – "חייבו." "רוצה להסביר למה אתה מתכוון כשאתה אומר חייבו?" "כן." כמה שניות של שתיקה. "אתה מתכוון להסביר למה אתה מתכוון כשאתה אומר חייבו?" "כן." עוד כמה שניות של שתיקה. "היום?" "כן." "עכשיו?" "אה, למה לא אמרת? מא"ר שמחייב הוא מא"ר שמפתח היזון חיובי. ככה אנחנו קוראים לזה בקיצור. חיוב בא מהמילה חיובי." "היזון חיובי?" הוא החליט לא להתעצבן כשמגרופיביוס יגיד - "היזון חיובי." "ולמה אתה מתכוון כשאתה אומר היזון חיובי?" "תחשוב על מזגן." "בוצע." "הוא מקרר את החדר, שמח וטוב לב. כשהוא שם לב שהטמפרטורה נמוכה מדי, הוא מפסיק לקרר את החדר. זה נקרא היזון שלילי, בגלל שכשהוא מגיע לנקודה מוגדרת מראש הוא מטה את מה שהוא משפיע עליו לכיוון ההפוך. כמו נהיגה. אם אתה זז יותר מדי שמאלה, אתה מזיז את המכונית ימינה. אם אתה זז יותר מדי ימינה, אתה מזיז את המכונית שמאלה." "אוקיי, אני חושב שהבנתי את זה, בניגוד לשאר הדברים שאמרת היום." "טוב. עכשיו, בקשר להיזון חיובי – תחשוב שבמקום להפסיק לקרר, המזגן היה מקרר את החדר עוד יותר. או שבמקום להזיז את המכונית ימינה כשהיא סוטה שמאלה, היית מזיז אותה עוד יותר שמאלה." "אווצ'. החדר היה מתקרר בלי גבול, והנהג של המכונית היה מוצא את עצמו במכונית אחרת, עם קצת פחות איברים, ואיזה חובש או שניים שואלים אותו אם כואב לו כשהוא לוחצים על הטחול." "כן. אז כשמא"ר מחייב, מפתח היזון חיובי, הוא משפיע על עצמו. יותר נכון, הוא משפיע על מערכות הבקרה שלו. מא"רים בנויים בצורה כזאת שכל שינוי קטן, מהסוג שיכול להיגרם בגלל חיוב, יקלקל אותם. גם מערכות הבקרה בנויות בצורה כזאת, אבל מא"ר יכול להזין לתוכן נתונים על בקשה, ואז המא"ר שהן מחוברות לו יבצע אותם. אם מא"ר יגרום למערכות הבקרה לשלוח בקשה לפוצץ את היקום, המא"ר יעשה את זה." "אוקיי, אז כשמא"ר מחייב זה רע, נכון?" "לא תמיד. הוא יכול לשלוח בקשה שתגרום לו לייעל את עצמו בדרך שאנחנו לא חשבנו עליה. אבל יש סיכויים גדולים מדי שהוא יעשה משהו שאנחנו לא רוצים שהוא יעשה." "ומה הסיכויים שהוא יעשה את זה?" "אחד חלקי אינסוף, מתוך אחד." "זה אפסי." "לא זה לא. זה המספר החיובי הנמוך ביותר. הסיכויים שהוא יעשה כל דבר שהוא הם אחד חלקי אינסוף מתוך אחד." "אם מחברים את זה..." הוא חשב קצת, "זה אומר שהסיכוי שמא"ר יעשה משהו הוא המספר החיובי הנמוך ביותר, כמו שאינסוף ועוד אינסוף זה אינסוף." "לא הבנת איזה פוטנציאל יש למא"ר. יש להם פוטנציאל אין סופי. מא"ר יכול לבצע כל דבר, פשוט כמשמעו. במילים אחרות, אינסוף דברים. ואם מחברים אחד חלקי אינסוף לעצמו, אינסוף פעמים, מקבלים אחד." "אז הסיכוי שהוא יעשה דבר מסוים הוא אפסי, אבל הסיכוי שהוא יעשה משהו, באופן כללי, הוא אחד מתוך אחד?" "כן." "אוקיי." נורית ירוקה נדלקה בחדר, ואחת הכבשים יצאה מהקיר ופתחה את הדלת שהייתה מאחוריה. "ראיתי את מה שאני חושב שראיתי?" "למה אתה מתכוון?" "ציור של כבשה הרגע הפך לכבשה אמיתית ופתח לנו דלת." "אז?" "אתה לא חושב שזה קצת חריג?" "אממ... שניה..." מגרופיביוס חשב כמה דקות. "כן, זה באמת אמור להיות מוזר בשבילך." "טוב. זה הקטע שבו אני אומר שם עצם בתור שאלה, אתה חוזר עליו בתור קביעה, ואז אני מבקש ממך להסביר." "אוקיי." "כבשה?" "כבשה." "אתה יכול להסביר?" "כן. את הכבשים האלה מצא מא"ר 13.25B, המא"ר הפעיל הראשון מאז 12.61A. הן סורקות את כל מה שמופיע בחדר, ומחפשות סימנים לדברים שעלולים לגרום מא"ר שיש פה לחייב." "אוקיי... למה דווקא כבשים?" "אלה לא כבשים, אלה יצורים שמסוגלים להתקיים בתנאים של החדר הזה, ונעשים אדומים זוהרים אם הם קולטים סימנים של משהו שיכול לגרום למא"ר לחייב." "אה. ומאיפה הם הגיעו? ולמה דווקא הם?" "אני לא יודע מאיפה הם הגיעו, הקואורדינטות שמורות בזיכרון של כל אחד מהבובים, בוב ברבים. ובחרנו דווקא בהם בגלל שהם הכי קרובים לקואורדינטות של כדור הארץ, והכי קל להביא אותם לפה." "טוב. אז לאן עכשיו?" "לשם." מגרופיביוס הצביע לעבר הדלת שהכבשה – זה שם הרבה יותר טוב מ-"יצור שמסוגל להתקיים בתנאים של החדר הזה ונעשה אדום זוהר אם הוא קולט סימנים של משהו שיכול לגרום למא"ר לחייב" – פתחה. הם עברו דרכה, והוא ציין לעצמו שאי אפשר לעבור דרך כבשים מהסוג שהוא מכיר. אחר כך הם עברו בפתח, והוא ראה שהוא מוביל למסדרון ארוך בלי דלתות או חלונות. "למה המסדרון הזה קיים?" "כדי להפריד את חדרי השיגור מהמתחם העיקרי. מריאנה בנויה בצורת כוכב, עם 128 קרניים. בקצה של כל אחת מהקרניים האלו נמצא חדר שיגור. חדרי השיגור הם המקומות היחידים במריאנה שבהם מותר להשתמש במא"ר, שנמצא באמצע המתחם העיקרי. אנחנו קורים לו הבועה. אסור להשתמש במא"ר בתוך הבועה כדי לצמצם עוד יותר את האפשרות לחיוב. אם משהו משתבש באחד השיגורים, אז הסיכויים שזה ישפיע על המא"ר של מריאנה – בוב לעת עתה, החוקרים כל הזמן עובדים על מא"רים טובים יותר – הם נמוכים יותר משהם יהיו אם חדרי השיגור יהיו קרובים לבוב." "אה... אתם באמת אובססיביים בקשר למניעת חיוב." "הסברתי לך מה חיוב יכול לגרום..." "כן, אני מבין." הם המשיכו ללכת עוד כמה דקות, ואז עצרו. מגרופיביוס לחץ על כפתור בקיר, וחלק מהקיר נפתח. נשמע רעש של מנוע חשמלי מסתובב, אז מנוע חשמלי מתאמץ, ואז מנוע חשמלי נשרף. עשן התחיל לצאת מהפתח בקיר. מגרופיביוס אמר משהו על "כל טכנולוגית המעבר המימדי, ואנחנו לא יכולים לבנות מכשיר שמגיש כוסות מים." והוסיף משהו בקשר ל "אני אצטרך לדווח על זה כשנגיע לבועה". לאחר כעשרים דקות, הם הגיעו לקצה המסדרון. הייתה שם דלת עם שלט – "הבועה – בלו בלו בלו. בסיס מא"ר מריאנה, מס' 18." פרק 3. מגרופיביוס שם את ידו על הדלת, והאזור שבו הוא נגע התחיל לזהור בכחול. נקודה בדלת, מול עיניו של מגרופיביוס, נראתה כאילו היא מתבקעת, ומשהו שנראה כמו גולת זכוכית כהה יצא מהבקע. הגולה התמקמה מול עינו של מגרופיביוס, ולאחר כמה שניות חזרה לבקע בדלת. לפחות זה מה שהיא התכוונה לעשות. מה שהגולה התמימה לא ידעה זאת העובדה שהבקע נסגר. היא שלחה כמה מסרים וצפנים לדלת, שסירבה בכל תוקף להתבקע שוב. נשמעו כמה זמזומים עצבניים, והגולה רטטה במקומה באי נוחות. היא התרחקה מהדלת, ואז טסה לכיוונה במהירות. הבקע בדלת נפתח מחדש, והגולה נכנסה לתוכו בלי להאט. נשמע רעש של התנגשות, ואחריו כמה פצפוצים חשמליים. הגולה יצאה עוד פעם מהבקע, סדוקה ומתנדנדת. היא נפלה על הרצפה. שתי גולות עם זרועות מכניות יצאו מהבקע ולקחו את הגולה בחזרה לתוך הדלת. הבקע נסגר, והדלת השמיעה רעשים של גולות עם זרועות מכניות שנושאות גולה שבורה לעמדת שיפוצים. הבקע נפתח עוד פעם, וגולה כהה יצאה ממנו. היא התמקמה מול עינו של מגרופיביוס, נשארה שם כמה שניות, ואז חזרה אל הדלת. הדלת נפתחה. הוא ראה הרבה דברים בבת-אחת, ולא ממש הצליח להבדיל בין מה שהוא רואה, למה שהוא חושב שהוא רואה, ומה שהוא חושב שהוא אמור לראות אבל הוא לא רואה. הוא היה בחדר עם שתי דלתות, בשני צדדיו של הקיר, דלת אחת מאחוריו, זאת שדרכה הוא נכנס, וחלון בגודל של קיר ממוצע, לפניו אלה היו הדברים שהוא ראה. מהחלון נשקף נוף של כל פנים הבועה. זה היה פסיפס אזורים שחורים, כחולים, ואפורים, שהיו מסודרים כך שהם יצרו את המשפט "היש ישנו, והאין יהיה." משפט שייצג את השאפתנות של צוות מריאנה, כמו שמגרופיביוס הסביר לו. במרכז הבועה היה עמוד שמגיע עד התקרה, כ-15 מטרים קוטרו. הוא היה מוקף בהילה צבעונית, כמו ההילה המקיפה כל דבר שמתבוננים בו מבעד למשקפת מקולקלת במקצת. זה היה מה שהוא חשב שהוא רואה. לא היו ידיות על הדלתות. זה מה שהוא חשב שהוא אמור היה לראות אבל לא ראה. הוא הסתכל עוד פעם דרך החלון, לתוך הבועה. היא הייתה בקוטר של כ-200 מטרים, והגובה שלה, בין הנקודה הנמוכה ביותר שהוא ראה, עד הגבוהה ביותר, היה כ-30 מטרים. יחסי הגודל האלו גרמו לו לתהות, "למה המקום הזה נקרא בועה?" "מקרה מצער עם מא"ר 5.18B." "מה קרה? הוא עיוות את המקום הזה עד שהוא קיבל צורה של בועה?" "לא. מא"רים לא יכולים לעוות דברים. הם גם לא יכולים להזיז דברים, או כל דבר מהסוג הזה. הם רק פותחים שער, או חור, או קרע, או איך שלא תגדיר את זה, שמאפשר לדברים לעבור בין מימדים. כשמא"ר משגר משהו לכדור הארץ, הוא בעצם מוצא את הדבר הזה בין אינסוף האפשרויות שקיימות באינסוף המימדים. אחר כך הוא פותח שער בין מימדי שמאשר לדבר ההוא להגיע לכדור הארץ, וכוח המשיכה של כדור הארץ מושך אותו אליו עד שהוא מגיע למקום הרצוי." "אה. אז מה קרה עם מא"ר 5.18B?" "הוא שיגר שלטי "הבועה" על כל דלת במריאנה." "אה. ולמה לא הורדתם אותם?" "כי הם חמודים." "טוב." מחשבות שונות על טיבו של מגרופיביוס עלו בראשו, אבל הוא החליט לא לבטא אותן. לפתע נשמע קול שיוצא, כביכול, מכל נקודה בחדר בו-זמנית. "מגרופיביוס גרנט, הבאת את דן פרנק?" "כן." "אושר. המשך לחדר 1." "אוקיי." "רות סוף." "ביי." מגרופיביוס לחץ על כפתור ליד הדלת הימנית, והיא נפתחה. נגלה לפניהם מסדרון ארוך ומעוגל, ש-"מקיף את הבועה מבפנים, ועובר דרך כל היציאות של חדרי השיגור. בין כל שני חדרי שיגור יש מעלית, ולשם אנחנו הולכים עכשיו." הם הגיעו למעלית, שנראתה רגילה עד להחריד. מגרו, דן החליט לקרוא לו כך, לחץ על כמה כפתורים, והדלת נפתחה. לאחר כמה שניות בתוך המעלית, הם יצאו. שלט "קומה ראשונה – שלוש קומות למטה" התנוסס לפניהם. "לאן אנחנו הולכים?" דן שאל את מגרו, בזמן שהוא הוביל אותו למקום כלשהו. "בתור התחלה, עדיף שתיתן לי להוביל אותך." "אה, אוקיי. אז לאן אנחנו הולכים?" "לחדר מספר אחד." "למה?" "כדי לפגוש את מייקל לריסון, המנהל של מריאנה." "אה. למה?" "אתה חדש פה, וכל מי שמגיע לפה עורך היכרות עם לריסון." "עדיין לא אמרת לי למה אני פה, ומה אתם רוצים ממני." "זה לא התפקיד שלי לספר לך, וחוץ מזה, יש יותר מדי לספר ואין לי כוח." "עצלן." "נסה אתה להסביר למישהו שהוא התקווה האחרונה שלנו לטפל בקבוצת ילדים שלמרות שהם לא יודעים את זה, הם הורסים את הסיכוי היחיד שלנו להציל את כדור הארץ מהתקפה של יצורים ירוקים דמויי ג'לי!" "רואה? זה לא היה כל כך קשה." "ועכשיו תחשוב על מה שאמרתי." "אני צריך לשבת." "הייתה לי הרגשה כזאת." מגרו לקח את דן לספסל קרוב. "אוקיי... אז... אממ... מה שאמרת כרגע... גורל העולם תלוי בי?!" "אתה גורם לזה להישמע יותר מדי דרמטי. וחוץ מזה, זה לא ממש מדויק." "אז מה כן מדויק?" "זה סיפור ארוך. מאוד ארוך. אבל יש עוד מאות אנשים שעובדים ביחד בארגון כבר שנים, וכדור הארץ תלוי בהם יותר משהוא תלוי בך. אם אתה תיכשל, יש סיכוי – קטן מאוד, אפילו עם היכולות של המא"רים – שנמצא מישהו שינסה לעשות את מה שאתה נכשלת בו. אם הם ייכשלו, אין שום סיכוי." "זה נחמד. אז מה בדיוק אני צריך לעשות?" "לריסון יגיד לך." "ממתי מנהלים יודעים את מה הם מנהלים?" "אתה רגיל לחיות במדינות מערביות, עם מערכות שלטון מערביות, שהושפעו בצורה חזקה מאוד מהחיוב של 12.61A. פה יש מערכת פיקוד אחרת לגמרי." "מערכת פיקוד שבאמת עובדת?..." הוא שאל בפקפוק. "כן." "וואו, המקום הזה באמת מוזר." "זאת אחת הסיבות שבגללן אנחנו צריכים אותך פה." "בגלל שהמקום הזה מוזר?" "בגלל שאתה חושב שהוא מוזר." "אתה יכול להיות פסיכולוג מעולה." "גם זיגמונד פרויד הושפע מהחיוב של 12.61A." "אה? מתי המצאתם את הדברים האלה?" "בתחילת שנות הארבעים. המא"ר הראשון, מא"ר 0.01A, היה חלופה לפצצה גרעינית. האנשים שהמציאו אותו ידעו על פרוייקט מנהטן, והחליטו לנסות ליצור נשק להשמדה המונית, שיהיה בטוח והומאני יותר מהפצצה." "איך נשק להשמדה המונית יכול להיות הומאני?" "הוא הורג מיידית את כל מי שהוא פוגע בו, ולא משאיר אנשים למות מוות ארוך מסרטן." "אה." "הם שמרו את זה בסוד, כי הם החליטו שאם הם יודעים על פרוייקט סודי-לכאורה כמו מנהטן, אז אי אפשר לוודא שאף אחד אחר לא ידע על פרוייקט ממשלתי. בשלב מסוים הם הבינו את הפוטנציאל העצום של המא"ר, והחליטו שהוא מסוכן מדי לשימוש של ממשלות. במשך כמה חודשים הם לא נגעו בו בכלל, ופשוט חשבו על מה שיכול לקרות אם תהיה תקלה, או אם מישהו יעשה משהו לא נכון בטעות, או בכוונה. אז אחד מהם המציא את שדה החסימה. הוא יוצר אזור שלא ניתן ליצור בו חורים בין מימדיים, כמו שהמא"ר יוצר, ולכן הוא לא יוכל להשפיע על מה שקורה בתוך האזור הזה." "ומה אם מא"ר יוצר חור בין מימדי מחוץ לשדה החסימה, מביא פיל ממימד אחר, והפיל רץ לעבר המא"ר ומרסק אותו?" "דברים מהסוג הזה הם הגורמים העיקריים לחיוב. אבל באותה תקופה הם לא התעסקו עם דברים כאלה. הם התעסקו רק עם מולקולות ואטומים מפוזרים. המא"ר שהם יצרו לא יכל ליצור חורים גדולים יותר מכמה עשרות ננומטרים. בכל אופן, הם המשיכו לפתח את המא"ר, עד שהם גילו שאם מביטים על מימדים מסוימים ממימדים אחרים, הם עקומים ומעוותים." "ו...?" "זה בערך כל מה שאני זוכר." "אה. אז איך בדיוק פרויד הושפע מזה?" "כבר אמרתי לך שמא"רים יוצרים חורים בין מימדיים, וגורמים, בעקיפין, לדברים לזוז דרכם. הזמן הוא גם מימד, וכש-12.61A חייב, הוא יצר חורים גם בזמן, בין השאר. בגלל זה, חלק מהדברים שהמא"ר העביר, נדדו קדימה ואחורה בזמן." מגרו ודן קמו, והתחילו ללכת לחדר 1.